זה פשוט מרגיש כמו לונדון רק בפעם השלישית. הכאב, הגעגוע, ההרגשה שעד לפני כמה ימים הכל היה סבבה ועכשיו הכל התמוטט ובעוד כמה זמן (שתמיד נראה רחוק מדי) אני אחזור ואלו, תמיד רק אולי, המצב יחזור להיות טוב שוב.
חוסר הרצון לאכול, לשתות, לקום, לצאת. הרצון התמידי לישון ולראות טלוויזיה, כל דבר ששרוף זמן ולא נותן לי זמן לחשוב על המרחק והגעגוע, כל דבר שמטמטם אותי.
הדיכאון, ההרגשה שהזמן לא עובר, הכל עומד במקומו ואני אהיה תקועה במצב הזה לנצח.
החרטה, המחשבה שאם לא הייתי מתנהגת כככה, אם הייתי מבינה שזה לא בשבילי, את המשמעויות האמיתיות של המעשים שלי, שאני לא באמת רוצה את זה, אז לא הייתי עושה את זה, הייתי מתנהגת אחרת. אם רק הייתי חכמה יותר.
ההרגשה של המסכה שעוטה את פני, כדי שאף אחר לא ידע, שלא יחשבו שאני ילדה קטנה, שלא יחשבו שאני פגיעה. כי אף אחד פשוט אף אחד לא יוכל לעזור לי עכשיו אלא אם יריץ את הזמן אחורה (או קדימה לפעמים).
ההרגשה שכאשר אני מדברת על זה או אפילו חושבת על זה, זה רק עושה לי רע, בחילה, כאב ראש, סחרחורת.
הרצון לדבר איתו/ אתם והידיעה שזה רק יעשה לי רע.
הכניסה כל פעם מחדש לבית/ חדרון ריק, מבולגן, בודד בלי שאף אחד (בן-אדם) יחכה לי, יחבק אותי כשאני אגיע וישאל ואותי איך היה היום שלי.
אותה תחושת אי הרצון לדבר על זה, לא עכשיו ולא כשזה יעבור (אם זה יעבור).
הכל פשוט אותה הרגשת חנק, חוסר נשימה, חוסר חמצן, חוסר אוויר, רצון להריץ את הזמן והידיעה שתמיד נלוות לכך, שזה לא אפשרי. לאחר מכן, הבכי החנוק שבקושי יוצר שלא עוזר לנשימה שלי, שמלחיץ אותי ושגורם לי שוב לחשוב על הגעגוע והכאב הבלתי נמנע.
יש סיבה שלא רציתי לעשות את אותה טעות פעם שלישית, רק חבל שחשבתי שזה יקרה רק כשאני בלונדון או לפחות רחוקה מהבית ומהחברים. דבר שאני כרגע פיזית לא. נפשית אולי. כנראה שזה לא קשור לזה..
חיים קשים, אדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
