סכיזופרניה
"אז, את מי הצלת היום?"
"ילד אנגלי בן 12 בשם וויליאם."
"את מתכוונת לספר לי על זה?"
"אתה לא תאמין לי."
דוקטור דילן הסתכל לתוך העיניים החומות הגדולות שלה, עם העיניים הכחולות העמוקות שלו.
"בבקשה, אמילי, תספרי לי," הוא המשיך, והיא היתה בטוחה שבעוד רגע היא תטבע בתוך העיניים שלו.
"טוב, זה התחיל כמו בכל הפעמים הקודמות…" היא התחילה, מסיתה את מבטה אל התקרה, כאילו שהיא מנסה להיזכר. כאילו שהיא צריכה להיזכר. היא יכלה לשכוח המון דברים שקרו בחייה לפני שנכנסה לבית החולים הפסיכיאטרי- את שמה של החברה הכי טובה שלה (אליזבת', או אולי אשלי? משהו עם א'…), את החיוך המדהים של החבר-לשעבר שלה (היא זכרה יותר טוב את השיער הבלונדיני הארוך שלו, מפני שהיא תמיד רצתה שיער בלונדיני ארוך. היא בכל זאת זכרה שהיה לו חיוך מדהים), אבל את הדברים שקרו או לא-קרו לה בתוך הראש, היא לא היתה יכולה לשכוח.
"כשאת אומרת, 'כמו בכל הפעמים הקודמות', את מתכוונת ששמעת את מה שקורה לו, את השיחות שהוא מנהל עם אנשים אחרים, את המחשבות שלו?" שאל דילן.
"כן," היא השיבה, חוזרת להסתכל בעיניו, "שמעתי שיחה שהוא ניהל עם אמא שלו. כשהתחלתי לשמוע אותו הוא כבר היה בבית חולים, אחרי תאונת דרכים, ועמד למות. כבר חשבתי שלא אוכל לעזור לו, אבל אז שמעתי את הרופאים מתלחששים- הוא לא היה יכול לשמוע את זה, רק אני. הם דיברו על ניתוח שהם יכולים לנסות, ואני כבר חשבתי שהפעם אני פשוט אצטרך להיכנס לראש של אחד הרופאים, שאגב, זה משהו שלא הייתי רוצה לעשות, זה היה יכול להיות מאוד מבלבל, עם כל המושגים הרפואיים, אז שמחתי כשבסופו של דבר לא הייתי צריכה לעשות את זה-"
"אז מה כן היית צריכה לעשות?" קטע אותה דילן. הוא היה קוטע אותה כמעט בכל מפגש, מפני שאם היה נותן לה להמשיך לדבר (ופעם אחת הוא באמת נתן), רצף הדיבור שלה היה נמשך שלוש שעות. הוא אהב לשמוע אותה מדברת, אבל היו לו עוד חולים סכיזופרנים לטפל בהם- אומנם לא דברנים כמוה, ובכל זאת.
היא לא אהבה כשהוא קטע אותה, כמו שהוא לא אהב לקטוע אותה, אז היא הסתכלה עליו במבט ביקורתי ואמרה, "בדיוק עמדתי לספר לך, לפני שקטעת אותי. מסתבר שהילד חשב שכבר אין דרך להציל אותו, ובשביל למנוע מאמו עוד עצב הוא החליט להרוג את עצמו- נו, באמת! כאילו שזה היה מעציב אותה פחות… בכל אופן, הייתי צריכה לעצור אותו ממש לפני שהוא החליט לקחת כמות כדורים נגד כאב ראש שהיתה יכולה להרוג סוס. אל תשאל אותי מאיפה הוא השיג כזאת כמות, זה קרה לפני שבכלל ידעתי שהוא קיים. בשביל למנוע ממנו לעשות את זה אמרתי לו שאני הרוח של סבתא רבא שלו- הוא האמין לי, מסתר שהיא באמת מתה- וסיפרתי לו על הניתוח. הוא החליט לא להתאבד ועכשיו הכל בסדר."
דוקטור דילן כתב את כל זה במחברת שלו תוך כדי שהיא דיברה, מסית מדי פעם קווצת שיער שחור מעיניו. הוא עשה את זה תמיד- זאת אומרת, כתב את כל מה שהיא אמרה. את השיער השחור שלו הוא אסף לפעמים, ואז לא היה צריך להסית אותו מעיניו.
"מעניין… אני בטוח שהיינו יכולים לנסות לאמת את זה, אם לא היו כל כך הרבה וויליאמ-ים באנגליה," הוא מלמל. היא שנאה כשהוא מלמל כאלו דברים. זאת היתה ההוכחה שהוא לא האמין לה, אבל היא לא האשימה אותו. מי כן היה מאמין לה?
אמילי ידעה שהשם וויליאם הוא באמת שם נפוץ, אבל היא ידעה שבדיוק בגלל זה הסיכוי שלה להיכנס לראש שלו גבוה יותר, כמו שהסיכוי להיכנס לראש של כל בעל-שם-נפוץ-אחר גבוה יותר- אם בכלל יכול להיות סיכוי גבוה להצליח להיכנס לראש של מישהו.
שעת הפגישה שלה עם הפסיכיאטר לא היתה מאוחרת כל כך, אבל היא כבר היתה עייפה. היא תמיד היתה עייפה אחרי שטיילה במשך כמעט יום שלם במחשבותיו של מישהו אחר. זה משהו שאפילו דוקטור דילן הבין. הוא הבין, אבל לא האמין. אף אחד אף פעם לא האמין. אפילו היא לא האמינה.
ברור- אף אחד לא חשב שהיא ממציאה את זה. היא באמת שמעה את הקולות, אבל אפילו היא לא ידעה אם הם אמיתיים. היא הרגישה שהם כן, אבל לא ידעה אם להאמין לעצמה. היא החליטה שביום שהיא תצא משם, היא תברר את זה. היא זכרה את כל הקולות, את כל המקרים. היא ידעה שזה יהיה קשה, אבל היא היתה חייבת לנסות.
היא הניחה שבסופו של דבר ישחררו אותה. היא לא מסוכנת לאף אחד, בטח שלא לעצמה. היא הגיעה לשם מלכתחילה בעצמה. זאת, בעצם, היתה הבעיה- היא פחדה לצאת, היא פחדה לגלות אם הקולות אמיתיים.
להיות סכיזופרנית היה כל כך הרבה יותר קל.
היה לה חדר שינה לעצמה- דוקטור דילן סידר לה אותו אחרי שטענה שיש לה כאב ראש לשמוע את עצמה, את הקולות שבראש שלה, וגם את הבחורה שחלקה איתה חדר.
היא קיבלה שם את כל מה שהיתה צריכה- אולי חוץ מפרטיות לתווך זמן ארוך, ועם זה היא הסתדרה.
להציל אנשים, לעומת זאת, יכול להיות הרבה יותר קשה. מה אם לא תצליח להציל מישהו? היא לא יכלה לשאת את המחשבה הזאת.
"אמילי, את לוקחת את הכדורים שאני רושם לך?" שאל אותה דוקטור דילן.
"לא," היא אמרה, "לא לקחתי כבר יומיים. אני מצטערת, פשוט שכחתי." היא כן לקחה את הכדורים, אבל היא ידעה שאם תגיד שהיא לקחה אותם, הוא לא יאמין לה. היא בעצמה לא הבינה איך זה שהכדורים לא עוזרים- זה היה אחד הדברים שגרם לה לחשוב שאולי היא לא לגמרי משוגעת.
"אמילי, את יודעת שכשאת לוקחת את הכדורים, ההזיות פוחתות." הן לא באמת פוחתות, הן אף פעם לא פחתו, אבל היא היתה חייבת להגיד לו שהן פוחתות- היא לא רצתה לאכזב אותו.
"אני יודעת, אתה צודק, אני מבטיחה לקחת אותם," היא אמרה בכניעה. זה היה מה שהוא רצה לשמוע, וזה מה שהיא ענתה לו.
היא חשבה לפעמים שהדרך שלה החוצה מהמוסד הזה יכולה להיות קצרה כל כך- כל מה שהיא צריכה לעשות זה לקחת את הכדורים ולספר לדוקטור דילן שההזיות נעלמות לאט, לאט, והדרך שלה החוצה תהיה סלולה- אבל היא פשוט לא רצתה לעשות את זה. היא ידעה שאם תעשה את זה תצטרך לשמור בסוד את מה שקורה לה באמת, וזה היה חבל מאוד, כי היא נהנתה לדבר על זה עם דוקטור דילן.
בסוף המפגש היא חזרה לחדר שלה, מלווה באחות הצמודה אליה במהלך שעות הערב. היא היתה עייפה מדי לארוחת ערב, ונשכבה מיד על המיטה, עצמה את העיניים, וחיכתה שהגוף שלה יתחיל להירדם.
אלו היו החיים שלה- היא לא ידעה מתי תשתחרר, לא ידעה אם היא רוצה להשתחרר. היא היתה 'כלואה' שם בדיוק כמו כל אחד אחר. היא חיכתה לסימן, למשהו שיוכיח לה שהיא לא משוגעת, אבל הוא מעולם לא הגיע.
היא לא ידעה מה תעשה בקשר למחר, אם תצטרך להציל עוד מישהו, או אם זה יהיה עוד יום רגיל נטול הזיות.
למען האמת, החיים שלה היו מלאים בחוסר ודעות- והיא באמת רק רצתה כבר לדעת משהו.
זה באמת היה חבל, שהיא לא ידעה, שאי שם באנגליה שכב לו ילד בן 12 בשם וויליאם על המיטה שלו בבית החולים, וחשב איך הוא עומד לספר על תאונת הדרכים והניתוח שעבר לחברי הכיתה שלו בעוד שבוע, אחרי שיחזור לבית הספר.
זה הסיפור, וזה ההפניה.
לא עברתי עליו אז כנראה שיהיו טעויות- שאני אתקן מאוחר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD