סינרגיזם שליטה! (וגם נרקיסיזם!)

שלום לכולם, ויום כיפור (שמח) לכולם. צום קל.

אני אמור להתחיל לצום בסביבות שעה חמש, לאחר ארוחה מפסקת דשנה שתכלול מרק. בסביבות 8 וחצי אצא לכיוון רחוב הירדן ברמת גן, במסלול של 4.2 ק"מ שאמור לקחת לי 47 דקות בדיוק.

אני מתכנן להגיע טיפה יותר מוקדם ולהיפגש עם כמה חמשושיות במרום נווה.

אז בסביבות 10 אמורים להגיע הרבה אנשים ואני כנראה אסתובב איתם עד השעות הקטנות של הלילה.

אחר-כך אני אמור ללכת עם מאיה וליאה לקרית אונו במשך חצי שעה וללכת לישון אצל רועי.

למחרת (אחרי שאני אמור לא לאכול אצלו) אני אחזור הביתה ברגל במסע שאמור לקחת לי בסביבות השעה וחצי בהליכה אינטנסיבית, ולעצור בבית הכנסת, לשמוע את התקיעות בשופר וולחזור הביתה.

בבית אני צריך לאכול עוגה ולשתות מעט תה, ואחרי שעה לאכול ארוחה לא גדולה שתשביע את רעבוני.

זה מה שצריך לקרות.

אבל זה לא מה שיקרה.

זה מה שככל הנראה יקרה:

אני אפתח בארוחה המפסקת רק ברבע לחמש, והיא תארך איזה שלושת רבעי שעה, כי אני לא ארגיש שבע מספיק (למרות שתחושת שובע מגיעה רק 20 דקות אחרי האכילה). אשתעמם למוות ואתחיל ללכת בסביבות 7 כדי להרגיש שאני מנצל את יום כיפור עד הקצה. אגיע בסביבות 8 וחצי, שעה לפני המועד המיועד, ואנסה להיפגש עם החמשושיות, שהסתבר שבסוף לא יסתדר שנפגש ואני אהיה ממש מבואס כי לא ראיתי אותן שנים. ואז תחושת הרעב תתחיל לנקר בבטני. בום בום...בום בום... בום בום...בא לי שניצל.

אשתעמם ואראה את כול עם ישראל לבוש במיטב מחלצותיו הלבנים במשך שעה וחצי וגרוני היבש יתחיל לקרקר. גלו גלו...גלו גלו...גלו גלו... בא לי וודקה.

ב-10 יתחילו לטפטף החברים שלי אט אט, ואני אהיה תקוע עם ילדים מעפנים עד סביבות 11.

ב-11 יגיעו הילדים היותר נורמאלים, אבל אז נגלה שאין לנו באמת מכנה משותף לרצונותינו מלבד לאכול. וזה יהיה בעסה. ונשב ונדבר על החיים, וכמה שמתאים לנו עכשיו דאבל מק.

רועי ימשיך לסוע אל תוך השעות הקטנות של הבוקר, ולא יהיה לי כוח ללכת עד לקריית אונו, אז אני אחזור הביתה בלילה, תוך כדי שאני מרגיש הדבר הכי פתטי וחסר חיים בגלקסיה.

בבוקר אני אתעורר משום מה נורא מוקדם, ואבין שיש לי עוד איזה 10 שעות ללא אוכל. ואז אני אסתכל על המקרר. ואחשוב. ואשבור ת'צום.

ואז אני ארגיש לא משהו עם עצמי אבל אני לפחות אהיה שבע. ואז אני אצא לרכב עם הבנים על אופניים, ויקח לי כמה שעות טובות רק למצוא אותם.

ואז אני אגלה שיש לי תקר בגלגל, ואצטרך לחזור הביתה ברגל (כמו התקר שהיה שנה שעברה :).

ואני לא ארצה ללכת לתפילה כי אני ארגיש שאני צבוע, ואז אחזור הביתה ואכתוב בבלוג -

"איך ידעתי."

בכול מקרה, נקווה שיהיה כיף, דתי ונחמד.

שלכם,

בסליחה,

הפרפר!