דבר תורה

 קו מחבר בין הפוסט הקודם, בת בבל, לפוסט הזה. קו אדום. קוים אדומים שצריך למתוח כשלומדים את ארון הספרים היהודי. כי הארון הזה מלא בכל טוב ופה ושם גם דברים שפג תקפם המוסרי. ניפוץ עוללים אל הסלע הוא דוגמא.

גם הפסקאות העוסקות באונס בפרק כב בספר דברים (פרשת כי תצא) הן דוגמא טובה נוספת. נערה מאורסת שנאנסת ואיננה מדווחת על כך למהדורת החדשות המרכזית ("על דבר אשר לא צעקה בעיר" במקור) נסקלת יחד עם האנס! האנס נסקל לא בגלל שהוא בעל נערה בכוח בניגוד לרצונה, חלל את כבודה וגרם לה חבלה גופנית ונפשית. הוא נסקל כי לא וידא שהוא אונס נערה פנויה כי באונס נערה מאורסת או נשואה הוא פוגע בגבר אחר. אילו אנס נערה פנויה ("אשר לא אורסה") הוא לא היה חייב אלא לשאת אותה לאשה ולשלם קנס, לא לנערה הפגועה- אלא לאבא שלה. והנערה – היא אמורה להינשא לאיש שפגע בה. מלשון הכתוב לא עולה שהיא חייבת, אבל איזו ברירה יש לה? להמשיך לחיות כ"סחורה פגומה"? עם כל השמועות שירוצו בעיר שהיא בעצם בקשה, רצתה ודרשה את האונס? (אכן, כל אנס רשאי לשכור את שירותיו של עו"ד בן ציון אמיר)

לפני 3 שבתות קראנו בפרשת מטות על מלחמת מדין. בסוף סיפור המלחמה מתואר בפרטים גם כיצד חילקו את השלל. מחצית השלל חולקה בין הלוחמים. הם נדרשו להרים "מכס לה'" בגובה אחד מחמש מאות. המכס נמסר לאלעזר הכהן, בנו של אהרן ויורשו בכהונת הכהן הגדול. וכאן מביא לנו הכתוב דו"ח מפורט (במדבר פרק לא):

(לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:

(לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיקֹוָק מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים:

(לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים:

(לט) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיקֹוָק אֶחָד וְשִׁשִּׁים:

(מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ:

מה קבלנו ? צאן ובקר וחמורים ונפש אדם, שלושים ושנים נפשות למען הדיוק (שימו לב לאירוניה שהמספר בלשון זכר בעוד שהנפשות הן של נשים בלבד).

מי הנפשות הללו? מוקדם יותר בספר במדבר מסופר על בלק מלך מואב שקורא לבלעם בן בעור הנביא הנכרי לקלל את ישראל. אלהים מתערב ומכריח את בלעם לברך את עם ישראל. בלעם, המקורב למידיינים שמקורבים למואבים, מברך כפי שנדרש, אך ככל הנראה הוא גם מנחה את המואבים לפתות את בני ישראל להצטרף לפולחן האלילי. ואכן, מיד אחר כך משתתפים בני ישראל בטכס אלילי, פולחן לבעל פעור. במסגרת הפולחן מתחיל העם "לזנות אל בנות מואב" וגם בנות מדין משתתפות בחגיגה. מסתבר אם כן שהפיתוי נעשה באמצעות בנות מואב ובנות מדין. כמו תמיד הנשים הן כלי משחק במשחקי השליטה של הגברים. מגפה פורצת בעם כעונש על עבודת האלילים והפריצות. משה אובד עצות, ורק פנחס בן אלעזר הכהן לוקח רומח ומשפד את זמרי, שהוא ראש בית אב משבט שמעון ביחד עם כזבי המאהבת המדינית שלו, והמגפה נעצרת!

כגמול זוכה פנחס בנו של הכהן הגדול ל"ברית כהונת עולם" , הכהונה תעבור בירושה במשפחתו. בו בזמן נדרש משה לנקום במידיינים מחוללי המגיפה. הוא שולח צבא שנלחם במדין, מנצח וטובח כל זכר. את הנשים הם מוליכים בשבי ביחד עם הבהמות. משה קוצף וזועם (במדבר פרק לא, טו-יח): "... הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְקֹוָק: וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם:" משה קובע שהנשים אשמות במגיפה וצריך להרוג אותן. הנשים שנדרשו לפתות את הישראלים מוצאות להורג, ורק "כל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" שורדות את הטבח. איך הבחינו בין ילדות ש"ידעו משכב זכר" לאלו ש"לא ידעו"? התורה איננה מפרטת. לחכמינו יש תשובה בדוקה אבל נדון בה בפוסט הבא. 32000 "טף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" מחולקות יחד עם הבהמות, מחצית ללוחמים הגיבורים ומחציתן לשאר העם.

וכאמור יש "מכס לה'". 32 בנות מוגרלות מבין שש עשרה האלף שהוקצבו לגיבורי החיל. בשם הקדוש ברוך הוא הן נמסרות לאלעזר הכהן. מה בדיוק עושה הכהן הגדול בקדושה ובטהרה בבנות האלה, שפעמיים מדגיש הכתוב שהן "לא ידעו משכב זכר"? אני מניח שבמקרה הטוב הוא מוכר אותן לגברים ששומרים פחות ממנו על קדושה וטהרה.

השלושים ושתים הן רק הנציגות של כל ה 32000, שנתפסו והושארו בחיים, ולא פחות מהרבבות שנרצחו בגלל ששוכנעו או הוכרחו לפתות את הישראלים, או סתם השתייכו לאותה קבוצה אתנית שסומנה כאשמה בצרות של עם ישראל.

ושוב אנו חוזרים לקווים האדומים של המוסר שנפרצים לעתים בתורה, בשאר ספרי התנ"ך ובספרות התלמודית. מכל בנות מדין, רק לנרצחת הראשונה יש שם - כזבי בת צור. מלבד שמה, היותה בת לאחד ממלכי מדיין והעובדה שהייתה שותפה לפשע ולעונש של זמרי, אין אנו יודעים עליה מאומה. שורה ארוכה של נשים בתנ"ך נאלצות לקחת חלק במשחקי הכוח של הגברים ולשם את המחיר, בחייהן, בכבודן, בסבלן ובמותן. רובן (כמו בת יפתח, בנות לוט, פלגש בגבעה) נודעות לכל היותר בכינוי (הקשור על פי רוב בגבר) בלבד. הן חיו, עונו ומתו מבלי ששמן נודע.

הקוים האדומים אינם נוגעים רק לנשים. כבר הזכרתי את העוללים המנופצים אל הסלע ללא שיוך מיגדרי. ויש את ההומוסקסואלים שצריך להרוג, את הבהמות שצריך לקטול כי גברים מתוסכלים וזואופילים ניצלו אותן – רשימה חלקית בלבד.

מה עושים עם הקווים האדומים? איש כפי אמונתו. יהיו כאלה שיאמצו את הערכים המעוותים הללו. יש לצערי לא מעט הומופובים, קסנופובים, או משליכי נשים מקומה רביעית. אל יהא חלקי עמם. יש שיכחישו, או יתעלמו, או יכחישו, או ידחיקו. עברתי שלבים כאלה בחיי. ואפשר להצביע שיש בעיה, ולחיות עם הפער שבין הערכים שלנו ואלו שבפרק או בפסקה שאנו קוראים.

אתמול, ט' באב, כשהשכמתי לעמל יומי הבחנתי כי במקום "שמע ישראל " קורא הרדיו "על נהרות בבל". אכן ליום תשעה באב מתאים מזמור קל"ז בתהילים, מזמור החורבן. ואחרי (פסוק ה) "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הוא ממשיך ל(פסוק ח)  "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו" ומגיע ל שורת המחץ (פסוק ט) "אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע" .

רגע איפה אנו חיים?  מישהוא יכול להתעורר אפילו שעוד לא שש בבוקר? ב 2011 ניפוץ עוללים אל סלעים זה רצח ובשטח כבוש זה הוא פשע מלחמה! 

אין לי כל כוונה להתנצל על מה שכתב משורר ניצול חורבן לפני אלפים ושש מאות שנה. זה מה שהוא ראה, זה מה שהוא הרגיש וכך כתב. וצריך לקרוא ולשמוע את הכאב -אבל בלחש. לדעת שאולי המשורר רצה לראות תינוקות בבליים מחוצי ראש, אבל אני לא רוצה לראות גולגולות מחוצות לא בעיראק ולא בשום מקום אחר.

לקרוא את זה  היום בנשימה את אחת - את "אם אשכחך ירושלים" יחד עם טבח עוללים - בלי לעצור ובלי לחשוב, זה כבר מעוות. אז נכון כך כתוב בפרק, כך כתוב בתנ"ך. אבל אפשר לקרוא "אם אשכחך" ו"תדבק לשוני לחכי" ולעצור לפני ניפוץ העוללים, ואם אי אפשר  -אז לקרוא פרק אחר בבקשה. גם ילדים של אויב הם ילדים!

אז בואו נחפש דרך לבטא את האבל שלנו בלי להתעלל בעוללים.

ישעיהו פרק א

(כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם: פ

 הפסוק הזה מתאר שלטון מושחת העסוק בצבירת הון משוחד ושלמונים ומתעלם ממצוקת העם. השרים-המנהיגים סוררים (כמו בן סורר ומורה) כלומר עושים מעשים אסורים, הם מתחברים לגנבים (פשע מאורגן), אוהבים שוחד וסתם מתנות וטובות הנאה (הון-שלטון), הם אינם מגינים על החלשים בחברה, הם אטומים לצורך בצדק חברתי. פסוק זה נאמר (או לפחות מוסב על החברה שהתקיימה) לפני 2600 שנה בקירוב, והוא עדיין אקטואלי להחריד. בימים אלו של המאבק לצדק חברתי, הוא מן הסתם יופיע בהרבה דברי תורה בשבת הקרובה...

לכאורה המקרא מדבר בעד עצמו, ובשפה ברורה, ואף על פי כן מוצא המדרש צורך להדגים ולהמחיש את כוונת הפסוק .

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו - איכה :

שריך סוררים (ישעיהו א'/ כג), ...

אמר רבי ברכיה מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה,

והלכה לקבול עליו לדיין

ומצאתו שפות על גבי כירתו.

מעשה באיש אחד שניגנבה טליתו,

ובא לקבול עליה לדיין

ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.

אמר רבי לוי מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין מנורה אחת של כסף,

והלך אנטידיקוס שלה [=בעל הדין שכנגדה] וכיבדו סייח של זהב,

למחר אתת ואשתכחת [=באה ומצאה] דינה הפוך,

אמרה ליה, מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת' דכספא [=אמרה לו אדוני יאיר דיני לפניך כמו מנורת כסף],

אמר לה ומה אעשה ליך [=לך] וכפה [=הפך] הסייח את המנורה.

הדה ה וא דכתיב [=זהו שכתוב] כולו אוהב שוחד (שם /ישעיהו א'/כג),שהיו כולן אוהבין את הגזל.

ורודף שלמונים (שם /ישעיהו א'/), שלם לי ואשלם לך.

המדרש מביא שלשה סיפורים מיניאטוריים, כאשר שני הסיפורים הראשונים דומים במבנה ומהווים למעשה יחידה אחת.

בסיפור הראשון האשה שהמיחם שלה נגנב, באה להתלונן בפני הדיין-השופט , ומוצאת את המיחם שלה אצלו. בסיפור השני גבר שהטלית – יריעת הבד המשמשת גם כבגד עליון - נגנב, בא להתלונן בפני השופט ומוצא את הטלית על מיטת השופט. הסיפורים ממחישים את תאוות הבצע של השופטים, את ניצול כוחם וסמכותם לגזילת פשוטי העם, ואת חוסר האמון של העשוקים במערכת החוק שאמורה להגן עליהם.

עד כאן הסיפורים הללו הם איורים בלבד, אך ניתן למצוא בהם משמעות נוספת. גיבורי הסיפורים הם "אשה אחת" ו"איש אחד". שני החפצים הגנובים הם מיחם, כלי הקשור להכנת מזון או שתיה, ובגד . מזון ובגד הם הצרכים הבסיסיים של האדם. יעקב הבורח מפני עשו מבקש :
(בראשית פרק כח, כ) "... אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:" . יותר מכך המיחם הקשור במזון נגנב מהאשה, ובכך נגזל ממנה היכולת להעניק ולהכין מזון. לנשים רבות  הכנת המזון היא חלק מהזהות. המיחם הגנוב הוא יותר מפריט רכוש, והמצאותו בבית השופט מעצימה את חוסר האונים. אשר לאיש, הטלית שהוא לבש "מוצעת על המיטה" של השופט. למושג "מיטה מוצעת" יש משמעות מינית-אירוטית. גם כאן הטלית היא יותר מסתם לבוש, והשימוש שלה בבית השופט משפיל את הגבר ממנו נגנבה.

שני הסיפורים הללו שמספר ר' ברכיה מוסיפים לפסוק את הצבע האמוציונלי. הם ממחישים את ההשפלה וחוסר האונים שחווים פשוטי העם שמנהיגיהם גוזלים אותם.
נפנה עתה לסיפור שמביא ר' לוי. בסיפור זה כמו בשני הסיפורים של ר ברכיה הגיבורים הם "אישה אחת", איש המכונה כאן "אנטידיקוס" או "טוען כנגד", ודיין-שופט. האשה משחדת את הדיין במנורה מכסף, הטוען שכנגד מחזק את טענתו בפסלון של סייח עשוי מזהב. האשה מזכירה לדיין את המנורה. הרמיזה הצינית במילים "יאיר דיני- משפטי לפניך כמנורת כסף" מזכירה לנו את הקשר שבין משפט צדק לאור במקרא, למשל בפסוק (תהלים לז,ו) "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם:". אלא שכאן האור של המשפט הוא מנורת הכסף – השלמונים. והדיין בתורו מסביר לאשה את עובדות החיים : "כפה הסייח את המנורה"! הזהב הופך את האור לחושך.

יש לשים לב שאין אנו יודעים עם מי היה הצדק מלכתחילה, ודבר זה איננו מעניין כלל. החידוש של ר' לוי הוא בהעברת חלק חשוב מהאחריות לשחיתות אל העם עצמו, האנשים והנשים שמשתפים פעולה עם המנהיגים המושחתים. יש ניגוד חד בין אוירת חוסר האונים ההשפלה שחווים הנגזלים, והכעס שהיא מעוררת בנו על מנהיגיהם, זו האווירה ששולטת בסיפורים הראשונים, ובין היחס הסרקאסטי כלפי אותם נגזלים בסיפור האחרון. הנגזלים מושפלים, אבל אין בכך כדי לנקות אותם כליל מאחריות. הציבור הנגזל נדרש להתקומם נגד השחיתות ולא להכנע לה.

אם כך עלינו לצרף את קולנו למחאה של הדורשים צדק חברתי- המחאה של כולנו. ורק אז נוכל לצפות שיתקיים בנו (ישעיהו פרק א כו-כז) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: