סיוקי

מאז שאני זוכרת את עצמי יום השואה הוא היום הכי חשוב בשבילי בשנה.

מעולם לא הבנתי למה. מדוע יש לי משיכה כל כך חזקה לנושא כל כך מזעזע. בתור ילדה קטנה אני זוכרת את עצמי בכיתה ב'- בת 7-8 בערך, יושבת ביום השואה מול הטלוויזיה ומכריחה את עצמי לראות את הגופות, את השלדים, האסונות, הרציחות, השלג הבלתי נגמר והקור המזעזע.

אני לא יודעת להסביר מדוע היום הזה ספציפית הוא כל כך חשוב בשבילי. כל מה שאוכל להגיד הוא שאני חוקרת ומנסה לגלות כמה שיותר ובכך אני מנסה להשפיע על הסובבים אותי. להטמיע בהם ולהשריש בהם את ההיסטוריה שבזכותה אני כל כך גאה להיות יהודיה!

כשנסעתי לפולין הרגשתי שהחלום הכי גדול שלי עומד להתגשם. כשהגענו לפולין מזג האוויר היה חמים הוא לא הסגיר ולא במעט את השלג והכפור. כשאני מדברת על המסע אני לא יכולה להפסיק. יש לי רצון להגיד עוד ועוד. עד כמה המסע שינה את חיי, איך העולם נראה כל כך שונה בעיני ואיזו משמעות אדירה יש למילה יהודיה בעיני עכשיו. המסע הזה שינה אצלי את ההשקפה לגביי הגיוס לצה"ל. לפני המסע לא הייתי מוכנה לשמוע על המילה גיוס. ולאחר המסע המוטיבציה שלי עלתה פלאים, הרגשתי שזוהי חובתי לשרת בצבא. כי אנחנו כאן בזכות ולא בחסד!

התמלאתי גאווה שיכולתי לחזור למקום שרצחו את עמי. גאווה על כך שאנחנו הם המנצחים האמיתיים. שחוזרים לקברים, שחוזרים לאדמה רקובת הדם ומניפים את הדגל שלנו, שרים את ההמנון ועושים למען אלה שכבר אינם יכולים. איזה ניצחון! זה הניצחון שלנו!

אמא אומרת שאני יוצאת מספר אחד בסיכום הנומרולוגי ולכן אני לא גלגול נשמה. אבל הייתי רוצה להאמין שכן. הייתי רוצה להאמין שנשמה שנספתה בשואה שוכנת בי ואני נשלחתי כדיי לעשות מה שהיא לא יכלה. כדיי להזכיר לכם, את האסון הנורא מכל. האסון הכי גדול שידעה האנושות כולה. אני כותבת בשם כולם ומבקשת שלעולם אבל לעולם אל תשכחו. כמו שחובתנו לספר על יציאת מצריים, עלינו להזכיר את סיפור השואה. להשריש אותו בילדינו, בקרובינו ובכל מי שסובב אותנו. שלא יוכלו להכחיש, ולא להמעיט בדבר הנורא מכל. 

את התמונות הבאות לא פרסמתי מעולם. זאת הפעם הראשונה ואני מרגישה צמרמורת לנוכח העובדה שהייתי שם, כמעט ולא הרגשתי כי המסע עבר לי דרך העדשה.

בית הקברות היהודי בוורשה.

בורות שאליהם נזרקו גופות של יהודים.

במיידנאק.

לזכר כל אותם שאינם.