סיוקי

כשנסעתי היום באוטובוס בדרך הביתה עברתי דרך רחוב מוהליבר. פעם, כשהייתי ילדה קטנה,אבא היה לוקח אותי לגן השעשועים. בדרך היינו עוברים דרך הרחוב הזה. ברחוב הזה היו פעם עצים גבוהים מאוד ועליהם היו תותים לבנים. כשהיינו עוברים ליד העצים, אבא היה מושיב אותי על הכתפיים שלו, קופץ בכל הכוח ואני הייתי נותנת חבטה כואבת בעץ עד שהיו נופלים לרצפה כמה תותים. היינו אוכלים אותם בפה צוחק ובהתלהבות רבה. היום, העצים האלה כבר לא שם, מרגיש כמו הילדות שלי שכבר אינה. כאילו נקטפו ממני כל הזיכרונות. התהייה שעולה בראשי, היא למה דווקא אבא שלי הופיע בהתקף הנוסטלגי הזה?.

בתור ילדה סבלתי ממנו לא מעט. הוא היה מכה אותי כשהיה מתעצבן עלי או על אחי. אני תמיד הייתי חוטפת את המנה בשביל כולם. על אמא שלי הוא היה צועק :"אל תתערבי" כשניסתה לפייס אותו.

למרות כל הזעם והאגרסיביות שהייתה בו, מאוד אהבתי אותו. הוא היה מבלה איתנו ימי שבת, דואג שנכין שיעורים, לוקח אותי לגן השעשועים שכל כך אהבתי. אבא הוא דמות מלאה בהומור. הוא אוהב לצחוק ומאוד חברותי. זאת אחת התכונות הנפלאות שירשתי ממנו.

יום אחד עזרתי אומץ כשהייתי בת 10 ושאלתי אותו :"אבא, למה אתה מכה אותי?"

והוא ענה:"אני?אני מכה אותך? אני מכבה עלייך סיגריות?"

ואני פשוט לא ידעתי איך להתמודד עם התשובה שלו ועניתי :"לא".

מאז אגב, הוא לא הרים עלי יד יותר. בגיל הזה ההורים שלי כבר החלו את מסע הפרידה שלהם ואני הייתי כמובן המתווכת בניהם. אבא שלי היה שולח אותי לשכנע את אמא שהיא לא תמצא טוב ממנו , אמא בתגובה, הייתה אומרת שהיא לא מוכנה לסבול דקה נוספת איתו באותו הבית. ככה אני, רצה מהורה אחד לשני ונקרעת בין שניהם ואין לי מושג באיזה צד לבחור.

כשהגיעו למסקנה שהפרידה היא סופית ובלתי נמנעת, הם הושיבו אותי ואת אחי בסלון ואבא שאל :"עם מי תרצו לגור?" ואני עניתי מבלי להסס:"עם אמא. אמא ילדה אותי ואני אהיה איתה"

מאז שההורים שלי התגרשו עברו 7 שנים. 7 שנים מאוד חשובות וקריטיות שאבא שלי לא תפקד בתור אב בכלל. הוא לא היה מתקשר ודורש בשלומי, לא היה מתקשר לבדוק מה מצב המבחנים שלי. בהתחלה רציתי יחס אנושי ממנו, יחס אוהב. עם הזמן הבנתי שאני לא אקבל את היחס שאליו אני כמהה ואני יכולה רק לבקש כסף. כסף הוא ללא רגשות.

הפעם האחרונה שהחלטתי לנסות את מזלי הייתה לפני שנתיים כשטסתי לפולין. רציתי שהוא יעזור לי לשלם את הטיול מתוך הבנה שהטיול הזה הוא מקור החלומות הכי גדולים שלי. זה היה החלום הגדול מכולם מאז שזכרתי את עצמי. גם היום אחרי שכבר טסתי אני משתוקקת לחזור לשם שוב, יש משהו בתוכי שפועם ונזקק לאוויר הזה. קיבלתי דחייה כואבת , הוא טען שילדה בגילי לא צריכה לראות מראות מזוויעים ואמר שאם הוא נותן את הכסף הוא רוצה שאני אסע לפריז. מה לי ולפריז? ה' יודע.

כל פעם שאני מקבלת משהו טוב לידיים אני נלחצת. נסגרת בתוך עצמי ולא מוכנה לאפשר לזה לקטוף אותי. אני רגילה שלא לקבל יחס מהגבר שהכי חפצתי ממנו בכך. אני חושבת שיש לזה השלכה לכל החיים. אני יודעת, שכשאתה קורא את השורות הללו, אתה נזכר בריבים שהיו לנו בתחילת הקשר, כשלא הבנת למה כל כך קשה לי להתמסר לגמרי.

הדימוי העצמי שוב נותן אותותיו. מאז שהכנסתי את עצמי למשטר אימונים קפדני, אני מרגישה צורך להיות תמידית בדיאטה ולשמור על הגזרה. אני עוברת 30 פעם ביום מול המראה, מרימה את החולצה בשביל לראות כמה ההיקפים שלי קטנו מהפעם הקודמת שבדקתי. פתאום אני מנהלת יומן אכילה כמו כל הבנות שנלחמות כאן באנורקסיה שלהן ואני מפחדת להפוך להיות אחת. זה לא סוד שתמיד היו לי רגשי נחיתות לגביי הגוף שלי ובכל פעם שאני מחליטה לעשות עם זה משהו וליצור שיפור, הדרך מענה אותי פי כמה ולבסוף גם אין תוצאות. מה שנקרא מעגל הקסמים- רגשי נחיתות-אימונים-רגשי נחיתות-אכילה מיותרת-רגשי נחיתות. זה הכל במוח!

אהבה היא דבר לא קל בכלל. תארו לעצמכם כמה מצב חייב להיות אופטימאלי בשביל ליצור התאהבות. נכון שיש הבדל בין שני הדברים אבל אני מאמינה שעם ההתאהבות באה האהבה ולא להיפך.

ואם כבר עסקינן באהבה, חזרתי לקשר עם חברה שהקשר עמה נותק לפני שנים! לפני שבוע פגשתי אותה בפאב שבו היא ממלצרת, ומאז החלטנו לחזור להיפגש ולחדש את הקשר.

הגורל מאוד מפתיע אותי, העולם צופן חלומות ודברים נשגבים שגדולים מאיתנו פי כמה.

אני בהחלט מחכה להםJ

היום קיבלתי את הרב"ט שלי עם הרבה מחיאות כפיים! יאי!

אני ושירלי

אני עם הדרגה, מאושרת.

אני הצעירה מול הפז"מניקים..תראו איזה ירוקים המדים שלי!!!

בני (המפקד שלי), אני ומירי (הקצינה שאני הכי אוהבת). (הוא תמיד קורע אותי מצחוק, ואני שונאת אותו בכלל)

הלשכה.

סי יו לייטר

כבר שלושה ימים שהם לא פוסקים. גם בלילה וגם ביום. אני צורכת כפול שעות שינה

בגלל שהחלומות מרוקנים ממני את כל הכוחות .

אני מרגישה תקועה. זאת תקופה לא כייפית בשבילי. מזג האויר לא סגור על עצמו.

סופות, גשם, אבל חם. ככה גם המצב רוח שלי.

אני לא עצבנית, רק מאוכזבת ולא מאמינה שעדיין נותרה בי כזאת תמימות ונאיביות כלפיי אנשים.

אתמול הייתי במוסד בת"א. זה פשוט מקום הזוי, אין לי מילים אחרות לתאר את המקום הזה.

נהנתי מאוד ובסוף גם יצאתי צרודה כמו צפרדע מעוכה..פגשתי אנשים חמודים:)

רק לשניה אחת, כשהייתי ברחבה של המטאל הצלחתי להתנתק מהכל..רק לשניה.

רק במוסיקה כל כך אגרסיבית שמוציאה ממני את כל הכוחות ואני נכנסת לאקסטזה של השיר אני מסוגלת

להתנתק מהעולם. ככה זה היה, לשניה. חבל שכל כך מעט זמן.

מזל שיש משפחה..

אני ודוד שלי אלון. אני כל כך אוהבת אותך!

מקווה שישתפר, מאחלת לעצמי ולכולם שיבואו עלינו רק ימים יפים.