תמיד בתקופה הזאת של אוקטובר אני נזכרת במסע לפולן ואני תמיד שואלת את עצמי, למה לא צילמתי יותר, למה לא ספגתי את כל הריחות, המראות והתחושות כדיי שלא אשכח לעולם. אני מרגישה צורך עז לרענן. האמת היא, שכשירד שם החושך מאוד פחדתי. את זה לא סיפרתי לאף אחד. אבל האמת היא, שכשירד החושך הייתה הרגשת ניכור וחוסר שייכות. הרגשתי מאוד לא קשורה, החושך הרגיש ממש ענק לעומתי, ופחדתי להיבלע. אני יודעת שפה, כשאני הולכת ברחוב, אם חס וחלילה קורה לי משהו, מישהו ייגש אלי, ידבר, יעזור ולאו דווקא מתוך נימוס. יש אנשים שבאמת איכפת להם. בפולין? אני לא רואה את זה קורה. אם היה קורה לי משהו ברחוב, אנשים לא היו מתערבים. הם אצילים ומנומסים מדי. אז נכון שלפעמים בא לי על כל האצילות המרוחקת הזאת. אבל תודה לאל שאני חלק ממדינת ישראל ולא מפולין. לפעמים אני ממש לא מעריכה את מה שיש לי. אז עכשיו כשיורד החושך והחורף קרב, אני מעריכה ובאמת אומרת תודה.
אני כבר מזמן מתכננת את הטיול הבא לשם. ולמען האמת כבר יש שותף. התוכנית היא לנסוע לפולין, רומניה וגרמניה. פולין נשארת בטוח, שתי המדינות האחרות לא.
יכול להיות שבכלל אעשה שני טיולים שונים. אחד לפולין והשני אחרי תקופה מסוימת לארגנטינה.
רוב הבגדים שלי כבר ממש לא עולים עלי. החזה שלי גדל, התחת שלי גדל וכמובן, איך לא, גם הבטן שלי והצדדים. כולי נעשיתי סופגנייה אחת שלמה ועם כל זה, אני מרגישה יותר טוב ממה שכשהייתי רזה ונראית כמו שרוך בלי צורה. אז נכון שיש רגעים שלמים וגדולים שאני מתגעגעת לרזון הזה ולתחושה שאני יכולה לבלוע את העולם ועדיין יישאר לי את הרווח שכולן חולמות עליו בין הרגליים. אבל לפעמים אני כל כך שמחה שאני מרגישה אישה ולא ילדונת בלי צורה. זאת אומרת, קימורים תמיד היו לי, אבל אף פעם לא הרגשתי באמת טוב עם עצמי. תמיד היה לי תחת שטוח וזה היה נושא ללעג. כולם היו צוחקים עלי שיש לי המשך לגב
. תמיד רציתי תחת של כושית, הייתי הולכת עם התחת כמו ברווז בניסיונות כושלים להבליט אותו. עכשיו תודה לאל, יש לי תחת והוא מחזיק את המכנס כמו שצריך.
אני עדיין בדרייב להוריד את ה4 קילו אקסטרה שיש עלי, לעצב ולחטב.
עוד מעט יבוא משהו מרגש. העור שלי הוא כמו ברווז וזה תמיד קורה לפני שמשהו מהפכני עומד לבוא. משום מה, יש לזה נטיות לבוא בחורף.
המפקד החדש שלי, בני, הוא פשוט חתיך! אבל, הוא גם נחש לא קטן. הוא יודע שיש לו חיוך שמפיל בנות והוא דואג לחייך את החיוך הזה ללא הפסקה כשהוא בא בזוית העין שלי.
היום הכנתי לו קפה והוא בכלל לא ביקש, אז כשבאתי לתת לו אותו הוא הסתובב, הסתכל לי בעיניים וחייך. לא אמר מילה, רק חייך. נו, והוא מצפה שאני אשאר אדישה? כמעט אכלתי אותו.
יום כיפור עבר לי נורא מהר. הייתי לבד, מנותקת מכל החברים, מכל העולם. לא צמתי, לא ראיתי טלוויזיה ולא הדלקתי אור. קראתי , וכשלא היה מספיק אור לקרוא, הלכתי לישון. הרהרתי הרבה על כל התקופה שעוברת עלי עכשיו. איך דברים משתנים לפני שמספיקים למצמץ. יש בי המון קינאה, אבל אני מנסה לנתב אותה לדברים טובים ונכונים. פעם היא הרסה אותי, אני לא אתן לזה לקרות לי שוב.
אנשים נפלאים נמצאים בחיים שלי עכשיו, כל מי שצריך להיות בהם, נוכח. הייתי רוצה כמה אנשים ספציפיים שיחזרו לחיי היומיום שלי, אבל זה כנראה בלתי אפשרי עכשיו. לא שכחתי אותם, ולא הפסקתי לאהוב, זה עדיין ישנו. כבר אמרתי שאני לא מאמינה במשחקי כוחות. אני עדיין שואפת להמשיך הלאה, להתגבר, למצוא אהבה חדשה. עד כמה שזה כואב לי ובטוחה שגם לצד השני, אני מרגישה שאין דרך יפה וטובה לצאת מזה, אם לא למצוא מישהו אחר לחיות את הזוגיות איתו.
אני קוראת עכשיו את הספר :"שבועתה של רחל". בתוך הספר יש קטעים שמעוררים בי אושר וחיוך אין סופי. לא להאמין שפעם להחזיק ידיים היה משהו כל כך אמיתי וטהור. פעם זה מה שהרטיט את ליבם של אנשים. היום זאת נשיקה צרפתית עם יד לכיוון התחת
בברכת שנה טובה וחג סוכות שמח.
סיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלח.
