סיוקי

היום עשיתי את החזרה הראשונה שלי לטקס יום הזכון לחללי צה"ל ואת החזרה לטקס יום העצמאות.

אני דגלנית ועושה עבודה לא רעה בכלל. מצחיק אותי קצת שלפני שנה אמרתי שאני רוצה להיות דגלנית בחצי צחוק

חצי אמת. אבל דיברתי על להיות דגלנית ביום העצמאות ולהופיע בירושלים, כשכולם יראו אותי בטלויזיה.

מהחוויה הקצרה שלי הבנתי שמזל שאני מופיעה בדיוק 3 דק' ולא יותר. הדגל הזה מאוד כבד וההליכה דורשת קורדינציה

שאני לא בטוחה שיש לי. למרות שעד כה הרס"ר אומר בפירוש שאני החזקה בחוליה.

10:30- אני חוזרת למשרד ומספרת לכולם שהיתה לי חוויה נעימה ויצאתי עם כאב גב מזערי יחסית.

מסתמל ריח של מתח באויר.

10:45- אני נכנסת לשיחה אצל בני המפקד שלי, שבה אני מציבה לו עובדות ודורשת שינויים מיידיים.

ביקשתי לעזוב-סירב. אז מעכשיו בתנאים שלי, באיזי, איך שבא לי ובדיבור שמתגרה בו. אני מחזיקה אותו הכי

קצר שיש. מפחד ממני פחד מוות ומעריך אותי מאוד. באותו זמן אוהב אותי וכולם יודעים, מרגישים ורואים את זה מסביבי.

הוא טוען שהוא לא יכול בלעדיי. אין לשכה בלעדיי.

11:30- אני יוצאת לכיוון החדר אוכל עם אופיר (הנהג של בני לשעבר), מדברים, אוכלים. יוצאים לכיוון השק"ם לקנות לי

מאפה טעים ואני מקבלת שיחה מבני "היי, איפה את? אני מבקש מנופר דברים והיא לא יודעת, איך שאמרתי לה סיון, התחילה לבכות". ואני, אין לי מושג מה לעזאזל הבנאדם הזה רוצה ממני!!!

אמרתי לו שאני אחזור למשרד לראות מה קורה ואני אדבר איתה.

12:30- פיצוץ ביני לבין הפקידה החדשה. ריב, כסאח ולי אין מושג למה היא בוכה בכלל. הרי לא הייתי היום במשרד כמעט.

היא מסרבת לדבר איתי. אחת הקצינות יוזמת שיחה ומושיבה אותנו לשיחת מוטיבציה. עושה לי דה ז'וו לשיחה כזו עם שירלי חודש לפני שהיא השתחררה. פותרים עניינים, מקווה שיהיה יותר טוב.

18:00- אני מקבלת שיחה מבני איך שהוא מסיים את הדיון שלו בקריה, נכנס לאוטו ומתקשר אלי. מסננת אותו וחוזרת אליו תוך 10 דק. הוא אומר:"התקשרתי רק כדיי להגיד שבת שלום" ואני פעורת פה ומתקשרת לכל העולם לספר על השטות הזאת ואיך הוא מתחנף. כבר אמרתי לו שהוא טעון שיפור בשיחה איתו.

הפוסט הזה נכתב בגלל שסיימתי לקרוא את אם יש גן עדן, על מוצב בופור.

מרגיש לי מוזר כל העניין הזה. האבסורד. השטויות שמתעסקים איתם ביום- יום אבל אין ממש דרך להמנע מהם.

כל אחד עושה את התפקיד שלו, לא?

פעם, כשהיו רגעים שקטים ובלי עשיה כמעט.

שבת שלום, אה?

שוב המחשבות רודפות
בתוך ראשך הן מטיילות
ולא נותנות מנוח.
שוב אותן השאלות
שאי אפשר בכן ולא
פשוט רוצה לברוח-

לברוח לדבר שלא נגמר
לברוח אל תאמרו שאי אפשר
לדעת לנסות
בלילה לקוות
עוד יום שעבר.

איך עינייך משקרות
אומרות מותר, אומרות שלא
ואי אפשר לדעת,
תמיד אותם החלומות
של הטירוף והתשוקות
רוצה הכל לקחת-

לברוח לדבר שלא נגמר
לברוח אל תאמרו שאי אפשר
לדעת לנסות
בלילה לקוות
עוד יום שעבר.