סיוקי

ואו..זה כל כך מוזר ואפילו קצת צובט ומרגש אותי בנקודה כלשהי בלב.

דפדפתי בהיסטורי של בלוגים של חברות קרובות, הילה, רוני, שירלי..בלוגים שלא נסגרו מעולם ויש

להם היסטוריה ארוכת שנים.

מוזר לראות כמה דברים השתנו בצורה כל כך קיצונית ומשמעותית.

אנחנו כבר לא אותה חבורה קרובה, תמיד יהיה צל של משהו ,אולי של חברות כושלת ואולי דווקא מוצלחת, השנים יגידו ולא אנחנו. אבל בנתיים, לקרוא את כל המילים, האותיות ומה שמחבר בניהן ולדעת איך זה הרגיש בדיוק כמה שנים אחורה כשזה היה המצב הנוכחי, מדהים.

באיזשהו מקום אני כל כך רוצה להושיב את כולן במעגל וכאילו לנסות לחבר את הקשרים שאבדו עם הזמן.

אני יודעת שהאשמתי את זו וגם את זו..והשניה האשימה את האחרת , אבל אנחנו עוד כאן, קצת בנפרד אבל באיזשהו מקום גם כל כך ביחד.

עוד מעט הצבא יגיע ואיתו אני ארקום גם קשרים חדשים שאולי יחזיקו עד קץ הימים אבל בנתיים אני אשמח להנות מהמעגל הקרוב, המצומצם שאני לא נותנת לו להתנפח כל כך כדיי לא לאבד את הצפון ובטח שלא את היקרים שמכילים אותו.זו הרגשה קצת מפחידה לדעת שחומות בית ספר כבר לא יהיו חלק מהמערכת היומיומית.

בית ספר זה סוג של הרגל, והרגלים מאוד מאוד קשה לשנות, עד כמה שנגיד שזה הרגל שנרצה להפתר ממנו אולי הוא אחד ההרגלים הכי טובים שטמונים בנו.

אני שנאתי את התקופה של הבית ספר, לא היתה שנה אחת שלא עברתי משבר גדול גם בבית ספר עצמו או בבית ועם השנים זה לא הפסיק, אולי החמיר והנה אפילו בשנה האחרונה בי"ב נקלעתי למשבר ונאלצתי לעבור בשנית בית ספר.

אבל גם עם כל המשברים יש בי כבר שבריר של געגוע למקום הזה שכשהייתי בתוכו רק התפללתי לצאת ממנו ועכשיו אני מתפללת לחזור

אולי לא באמת, אולי זאת סתם הנוסטלגיה שמדברת מתוך הקיבה ועם כל זה, הייתי רוצה לחזור אחורה ולשנות קצת..ממש קצת.

בעקרון, אני מרוצה. אני מרוצה מעצמי בתור בנאדם ואני חושבת שאין דבר חשוב מזה, גם לא ציונים גבוהים בבית ספר.

מכיוון שאני אלווה את עצמי לעוד שנים ארוכות ,ואם לא ארגיש נוח עם עצמי לא שווה שום 100 בתעודה.

אני חושבת שי"ב היא השנה הכי מוצלחת שהייתה לי , הגעתי למקום שהרגשתי בו רצויה והרגשתי שאני יכולה להשמיע את הקול שלי.

הדבר שהכי דיכא אותי בבית ספר הקודם היה שלא הייתי יכולה לדבר, לא היה עם מי ולאן ללכת. כאן, באנקורי המצב הוא שונה..אני יכולה להגיד בוודאות

שלמה ומוחלטת שעשיתי את ההחלטה הנכונה ואני לא מתחרטת , אפילו לא לשבריר השניה. אז מה אם מסיבת הסיום שלי היתה עם אנשים שאני בכלל לא סובלת

כי כולם טחונים מהתחת, אז מה? לפחות קמתי כל יום בבוקר עם איזשהו סוג של רצון ללכת לבית ספר ואולי פעם אחת בכל החצי שנה שלמתי שם חשבתי על להבריז

ולא כי זה לא היה בא בחשבון אלא כי היה כייף, הרגשתי שאני ממצא את עצמי ואת היכולות שלי..עד גבול מסויים, כשהתחלתי להשתעמם גם מהמקום הזה התחיל בי

סוג של זלזול, אבל כזו אני, גדולה בפתיחות וגרועה בסויומים. יש על מה לעבוד ולשפר.

הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הזו זה נועם ללא ספק. קיבלתי אהבה חדשה שכל כך ייחלתי לה המון זמן. וזה קרה בדרך הכי פחות שיגרתית וכבר בהתחלה

הקשר שלנו עמד במבחנים לא קטנים, ועדין קיימים מכשולים מרגיזים בדרך, אבל טוב שהם ישנם, ככה צפויות עוד שנים רבות ביחד. ואולי כמו שנועם אוהב להתפלסף ולומר

"עם קצת מזל וקצת יכולת אולי תמיד ולתמיד" הלוואי! הלוואי שאתה האחרון שלי, האהבה הנכונה והכי גדולה ואמיתית, הלוואי.

אני לא רואה את עצמי עם אף אחד אחד חוץ מנועם כיוון שהאופי שלו מתחבר כמו תקע לשקע לשלי. [מקווה שכתבתי נכון, אני תמיד מתבלבלת בניהם כמו החלמון והחלבון].

אז חוץ מהעובדה שיש לנו אופי שמאוד מתאים אחד לשניה..הימים עוברים בצורה כל כך טובה כשאנחנו ביחד, יש קו מחבר בין בנינו כאילו נועדנו להיות, ואולי באמת נועדנו.

כייף לפקוח לפעמים חצי עין כשקר ולעשות קול מסויים שרק נועם מבין את המשמעות שלו בכל פעם כשהוא יוצא מהפה שלי "ממ", וכשהוא שומע הוא פוקח חצי עין גם הוא ומיד

מחבק בכפיות ואני נרדמת כשחם לי ונעים:). וכייף להתעורר מדי פעם כשקר בלילה ולראות שהוא כבר לא מכוסה ובשקט ובכמה שפחות תזוזה להרים ממתחת לרגליים שלו את השמיכה

ולשים עליו כדיי שלא יתקרר חס וחלילה. וכייף שהוא כל כך לבן שכל פעם שהולכים לים הוא מקבל קצת שיזוף ונשרף במקומות מצחיקים כי לא מרחנו בטעות על חלקיק עור לבנבן.

וכייף שיש מישהו שדואג לי, ומכין לי אוכל , סובל את התקרצציות שלי, את כאבי המחזור, או את הכאבים בכלל, את המצבי רוח, הציניות, הפגמים החיצוניים וכמובן הפנימיים

ואוהב, מבין ותומך. זו אהבה ואני מאוהבת בה.

אחרי המון המון זמן, סוף סוף אני יכולה להגיד שטוב לי, איתו, בזוגיות, באהבה ואני מקווה שזה ישאר כך עד קץ ימינו [ עד כמאה ועשרים (כמו שאתה אומר)]

חודש מדהים שיהיה לכם.

סיון.