סיוקי

בא לי להגיד לכם הכל. לדף הזה. לירוק עליו, להקיא את נשמתי. כמו שלאחרונה הבלוג הזה נותן לי מפלט לכל הפסולת שמתבצרת בי.

אני רוצה לצעוק לכם. לצעוק על כמה שאני מרגישה מבוזבזת שאני לא עושה כלום בצבא.

אז נכון שרציתי קרוב הביתה, אני בכלל לא מתחרטת, אבל כל מה שנלווה לזה מתחיל לחרפן אותי.

יש ימים שאני רוצה ללכת לפסיכיאטר הצבאי ולגמור עם זה. להשתחרר ודי.

אני מחזיקה את עצמי כל כך חזק, כמו אמסטף שסוגר את השיניים על הקורבן שלו ומסרב לעזוב.

אני כל כך רוצה ליפול, מבלי לתת חשבון לאף אחד. להיכנס לכוך שלי, למיטה, להתכרבל עם עצמי, עם המחשבות שלי, לשקוע עד כדיי דיכאון ולצאת מזה מחוזקת. אני תקועה, כל כך תקועה!!

אני רוצה להתפתח, לגדול, לצמוח, אבל יש לי לאן בכלל?

הצבא פשוט ממרר אותי, מתסכל אותי ועושה אותי אדם רע, עבש וחסר שמחת חיים.

חיפשתי מקום להרגיש בו בנוח, להרגיש שייכת. מצאתי, הענף שאני נמצאת בו עכשיו הוא מתאים לי.

אבל, אבל, אבל, אבל..........

ואני כזאת צעירה כולה 7 חודשים מסכנים בצה"ל וכבר פותחת את הפה שלי על כל המערכת.

אז כן, 7 חודשים, שנה וחצי, מה זה משנה?הספיק לי ודי.

אה כן, שלא לדבר על זה שאין לי גרוש על התחת לכלום. זה מעצבן אותי בטירוף שאני לא יכולה לקנות כל מה שבא לי. במיוחד ספרים חדשים שמתחשק לי עליהם. בגדים, תחתונים, טבעות, חצאיות מיני וכל הנלווה לשופינג המטורף שמתחשק לי לעשות. אני שומעת מענת (קצינה בענף) שטסה לארה"ב לפני שבועיים ועשתה קניות מטורפות ואני אוכלת את עצמי מרוב קינאה. בא לי............. מאוד...ברמות של תסכול נפשי שאין לי, פשוט אין! אני מתחילה לדאוג לאוניברסיטה/מכללה. מה שלא יהיה, איזה מקצוע לבחור, אם יהיה לי כסף בזה או לא. אני צריכה יציבות כרגע, והמון טלטלות. אני צריכה מישהו שיזעזע את עולמי וגם ייתן לי כתף לבכות עליה כשאצטרך את היציבות.

אני רוצה להיות בוטה, לחשוף את עצמי מכף רגל ועד הוריד האחרון של הראש. להיות אמיתית אתכם, להגיד לכם את כל מה שאני חושבת עליכם באותו רגע, בלי צנזורה בכלל. ככה האיד שלי רוצה.

כל פעם שבא לי להגיד לכם ואני עוצרת את עצמי אני יוצרת תסכול פנימי. בא לי לכתוב לכם הכל , להגיד לכם כמה שאתם מגעילים אותי, דוחים אותי, מנצלים אותי, מעבידים אותי, שונאים אותי, לא מעריכים אותי בשיט. אני צריכה לנשוק לרגליכם המסריחות. ולמען האמת?הריח גורם לי להקיא.

אני רוצה לזרוק הכל לעזאזל, לעזוב את הבית, להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אז נכון, תגידו שאני בורחת במקום להתמודד. אז תדעו שעייפתי מלהתמודד, מלהילחם מלחמות חסרות סיכוי. הכי קל לי לברוח וזה בדיוק מה שאני רוצה. קל בחיים.

אז הנה, עכשיו כל האיבריים הפנימיים שלי מונחים לפניכם. תוכלו למתוח ביקורת עד כמה שתרצו, על זה שהשומן בגוף שלי עלה, על העובדה שאני כבר לא יפה כמו פעם וגם לא מחייכת באותה קלות.

על זה שהתבגרתי בעל כורחי.לא בא לי לדבר כמו פעם. אני רוצה להיות נזירה עם פיצול של זונה. קשה לי, הבינו אותי. אין בי יכולת לנסח את המיצים שיושבים לי בקיבה.

אולי תנסו להתחבר אלי כאינפוזיה ותרגישו את הדם הרעיל שזורם בי עכשיו. איך הוא מחליף גווניו.

אדום?הוא ממש כבר לא.

בפעם הראשונה מהצבא. לא הייתי משנה כלום! היה קטעים מרגיזים בהחלט, אך עם זאת גם מהנים ביותר.

היה כייף לצאת מהשגרה.

תמונות:

בבוקר, כשרק הגענו לקריה.

כנ"ל.

אני וטלי

אני ושירלי הנסיכה

אני והנסיכה.

הענף:)

אני

סטלה?

מה הולך פה?אין לי מושג..תמונת פפרצי מצחיקה.

לפני היציאה לפאב "האנשו"

דיי..אין לי כוח ליותר..

מקווה שנהנתם

סיון.