ואו לפני כמה דקות הרגשתי שמילים מתחברות לי בראש למשהו שאפשר לכתוב לפוסט, אבל פתאום הכל נגוז ונעלם…אולי אני סתם זקוקה לתרפיה של הכתיבה.
אני כותבת עכשיו מהמחשב שלי למרות שעדיין אין לי אינטרנט וזה כמעט מרגיש לי זר. המקלדת, האווירה, התחושה …החדר שלי כמעט מרגיש לי זר ולא שלי…
הורוד על הקירות כבר לא מאפיין את מה שאני מרגישה, למרות שחמימות ורומנטיקה נמצאים בסדר היום, אבל יש הרגשה של ילדותיות ונאיביות שמסרבת לחלוף ואולי אני סתם מסתובבת במעגלים טיפשיים ולא מוצאת דרך החוצה מהכיכר הבלתי נגמרת הזאת…
כמה פעמים אני אעשה את אותה טעות ואקרא שוב ושוב את מה שמחולל אצלי אי שפיות ומחשבות נבזיות על רצח בדם קר.
אני רוצה להיות חזקה, מעבר לזה, לא ליפול לתהום הטיפשית הזאת שרודפת אותי לכל מקום שאני פונה אליו. גם כשטוב לי, מדהים לי, משהו חייב להרוס, אפילו אם זה בטיפה.
הסיוטים בלילה הורגים אותי, הנזלת וכאבי הראש הבלתי פוסקים הופכים להיות חלק מהשגרה הגרועה שסיגלתי לעצמי בזמן האחרון, אני רוצה להתנער מכל זה, למצוא עניין, לעשות עם עצמי משהו ולהגיע לגדולות. להיות איזושהי מרצה חשובה באוניברסיטה או מורה לילדים קטנים, לבנות את הילדים האלה ולהשפיע עליהם. אני עדיין זוכרת את הגננות והמורים של בית הספר היסודי, ואני גם לא שוכחת את מי אהבתי ולמה.
אני רוצה להיות עצמאית, לחיות בכוחות עצמי ולא להיות תלויה, אפילו לא בקמצוץ באנשים אחרים. לגור במקום אחר, בלי אמא שכל היום מטיפה לי ומנסה לריב איתי בכל דרך אפשרית כדיי לקבל ממני מעט צומת לב. זה לא מצליח, יש לי יכולת אדירה להישאר אדישה ולהתפוצץ מבפנים כשאף אחד בעולם לא יכול לדעת מה עובר עלי.
פני אטומות ושפתיי חתומות.
מזמן שלא שמעתי מריה קארי בעוצמה כזאת ובלופ לא פוסק של שיר אחרי שיר...מדהים איך שיר כל כך עצוב יכול להיות כל כך שמח ולהיפך. הקול העוצמתי שלה הורג אותי.
תמיד חלמתי שאם יהיה לי כישרון זה הכישרון לשיר ותמיד קיוויתי שזה ישמע קצת כמוה.
אולי אני מרגישה חסרת כל ומדוכאת כיוון שכל כך הרבה זמן שלא היה לי סקס...ולמרות שאני מסופקת מעל לכל ספק, ההרגשה שלו בתוכי חסרה לי מאוד. אחרי שיגמרו כל הטיפולים הבלתי פוסקים הבטחנו לחזור לדרך הישר ולא לדעת התנזרות מה היאJ
לפני כמה ימים נתתי את כולי לסיפוק אחר, לו. נתתי לו מסאז' מפנק בכל חלק גוף אפשרי ולבונוס ירידה מושקעת כשכל הגוף היה רפוי ורגוע. אחח איזה כייף...איזה תענוג לתת חוויה כל כך מספקת לאדם חשוב לי כל כך, לו.
האמת שמעבר לעניין שזה רק מסאז' לגעת בגוף של מישהו אחר, להכיר כל חלק וחלק בגוף שלו ולדעת איך השרירים שלו בנויים, לשמוע אותו נאנח מעונג, איזה כייף..צפויים ימים רבים כאלה...
הגוף שלי זקוק לאושר הבלתי פוסק הזה של הרצון לעשות לך טוב בכל דרך שאני יודעת ומכירה.
להשקיע, להשקיע בלי סוף ולדעת שאני נותנת את כולי ואוהבת במלוא העוצמה ועד כאב.
להתגעגע עד כדיי דמעות לריח, לגוף, לחיוך, ולתחושה של להיות איתו, עליו, מעליו, מתחתיו ולידו.
יש בי רצון מופרע לעזוב את הכל ולהתחיל חיים חדשים איתך, במקום שהוא רק שלנו...עם רהיטים שאנחנו נבחר ובלגן שיהיה שלנו בלבד. ואף אחד לא יציק, לא ישאל ולא ישב לנו על הראש עם הבלגן שלנו חוץ מאיתנו. ויהיה לנו בית מאושר, מאושר שאנחנו חלק ממנו והוא חלק מאיתנו.
בית חם כזה..שאנשים אוהבים לבוא אליו, להתארח בו, לבקש עצה או סתם אוזן קשבת.
להיות הורים למופת. כאלה שתמיד בוועד הורים ונואמים בטקסי בית הספר של הילדים. כאלה שמתלווים לטיולים שנתיים וכאלה שלעולם לא מפסידים משחק אחד או הצגה בבית הספר.
יש בי כמיהה לילדים איתך. ממך..לגדל אותם איתך, לאהוב אותם ולתת להם עד מלוא הכוס ואף יותר. רק שלא יהיו מפונקים מרוב אהבה. מעולם לא הזכרתי דבר על כסף, שאכן כסף הוא כל כך משמעותי ורלוונטי תמיד, אז כל מה שאוכל לקוות שיהיה להם ושלא יחסר. כי למרות שתמיד יש, תמיד חסר.
זה חוק קבוע בכלכלה. כל סטודנט\ תלמיד לכלכלה יודע שתמיד יש את עניין המחסור, ואי אפשר לעולם להפיגו. הרי שתמיד נשאף לעוד. יש בנו רדיפת בצע גם כשאנחנו חיים בתנאים מדהימים וגם כשאנחנו חיים בתנאים עלובים.
כסף, כסף, כסף. הו, כמה שאני כמהה לכסף...לבזבוז האין סופי, לקניות ולעושר הבלתי פוסק.
החדר שלי בבלגן איום ונורא, כל מה שאני רוצה זה רק לדעת איך שומרים על הסדר. איך עושים את זה?! איך יש אנשים שהחדר שלהם יכול להישאר מסודר תמיד וכשאתה בא אליהם לחדר הם אומרים משהו בסגנון:" סליחה על הבלגן, החדר שלי אף פעם לא מבולגן ככה". כן, בטח.
אם יש למישהו עצות בנושא אשמח לדעת מה הן.
ובכלל החדר הזה זקוק לשינוי אוירה קיצוני, צריך לצבוע אותו בצבע אחר, להחליף פה את הארון, לקנות טלוויזיה ולהתחבר לממרי של יאס, לשנות את הכיוון של השולחן והמיטה. אני יודעת שאחרי כל זה, אני ארצה לשנות שוב, כי אני חולת שינויים אך אין לי שום תקציב וכסף בעולם להתחיל אפילו.
מזמן שלא צילמתי משהו שאני באמת גאה בו...עצוב לי קצת..הייתי מצלמת את עצמי פעם המון ובווריאציות שונות של עירום והייתי כל כך מאוהבת בתוצאות, ואנשים גם כן אהבו וחיזקו.
ולאן זה נעלם? בין השומנים החדשים שצמחו בעקבות ההורמונים המוגזמים של הגלולות.
החזה שלי גדל וגורם לי אושרJ אני מרגישה כמו אישה אמיתית עכשיו ולא כמו ילדה בת 12 עם ציצים מתפתחים. מזל שנועם עדיין אוהב את איך שהגוף שלי נראה, למרות שאני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי מפעם, בגלל שהוא מחזק אותי ומעלה לי את הביטחון פלאים, אני יודעת שהשמנתי וצריך לעשות קצת יותר פעילות מועילה ומפעילת עצמות כדיי להשיל קצת, ממש קצת. כי על חזה כזה אני לא מוותרת.
לפעמים כשהוא מוצץ לי את הפיטמה ואני רואה את זה מזווית מסוימת ומלטפת לו את הראש אני מרגישה כמו אמא וכמעט עולות לי דמעות של התרגשות.
הוא כמו התינוקי שלי...ולפעמים כמו אבא שלי..כמה שזה מוזר..לפעמים הוא שומר עלי, מגונן ומקנא לי כמו מאהב. לפעמים הוא מתחפר לי בין השדיים או מוצץ אותם כמו תינוק רעב ולפעמים הוא מטיף, מחנך ומלמד כמו אבא פולני.
איך זה שאני כותבת את הפוסט הזה ועולה לי תמונה שלך בראש וכל מה שאני מצליחה לדמיין זה אותך, עירום מולי, חשוף ובלי שום חומה וחוצץ בנינו...
כמה שאני אוהבת את הגוף שלך...את החום שלו, השרירים וגם את הכרס הקטנה שאני מטורפת עליה, את הגב, ואו..את התחת המושלם, הידיים והאצבעות שמספקות אותי טוב טוב, השפתיים הטעימות והרכות והלשון גם היא מענגת אותי בדרכים שונות ואהובות.
וכמובן אי אפשר בלי האיבר הזה שלא אנקוט בשמו כי אני מתביישת לומר ולכתוב...מרגיש לי חופשי ובוגר מדי לומר. והוא בהחלט אבל בהחלט מספק אותי וגורם לאנדורפינים שלי במוח לקפץ מאושר.
להיות מעופפת ובאופוריה מוחלטת כמה שאני שבויה למגע שלך, לתחושה שלך בתוכי.
איתך, איתך אני מרגישה הכי בטוחה שהרגשתי אי פעם, הכי אהובה ונאהבת, הכי חשובה, יפה, מדהימה (ואתה גם אוהב את איך שאני שרה..אני אוהבת לשיר ואני זייפנית ברמות, העיקר שאתה אוהבJJJ)
והכי מושלמת בשבילך...וכמה שאני אכתוב ואנסה להסביר את עצמי לעצמי במילים לא אצליח לעולם. רגשות זה דבר כל כך מורכב ומסובך, אם רק הייתי מצליחה לאפיין רגש בצורה אמיתית, כנה ולא סובייקטיבית הייתי האדם הכי חכם בעולם. אבל אני לא. ואף אחד לא מסוגל, זה סודJ.
ריבים עם אמא זה משהו בלתי פוסק, היא לא מוכנה לתת לי להתבגר ולצאת מהקן, להתפתח וללמוד לעוף. כאילו היא מעדיפה שאשאר בקן ולא יהיו לי כישורים לחיים, אתכנס בתוך עצמי ולא אצא מהחדר לעולם. זה מצב מושלם ואידיאלי בשבילה. כך נדמה לי לפעמים. שנתיים ישבתי בבית. נמאס לי ומאסתי בישיבה חסרת מעש.
אני רוצה ללמוד, ללמוד, ללמוד, לרכוש ידע חדש, אני צמאה לידע חדש, אני מרגישה שהמוח שלי מתנוון כשאני לא לומדת דברים חדשים ומעניינים שיכולים להעשיר את עולמי.
נראה לי שאני נרשמת לקצת הגוף וחוזרת לרקוד, להשקיע קצת בגוף ולהנות מזה על הדרך זה יכול להיות נפלא. חבל שלא המשכתי לרקוד ועזבתי עוד לפני שהספיק לצאת ממני משהו.
מקווה שיבואו ימים עמוסים מלאי חוויות ועניין.
שבוע נעים לכם יקיריי.
סיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלח.
