קוזו מבין

מלכת הכיתה שלי מהיסודי, מיכל בוכמן, התחתנה.  נכנסתי  אפילו באינטרנט לאתר של  "פייסבוק" -  היא רשומה עכשיו נשואה.

בכתה ד'  המחנך שלנו הזהיר אותנו שאם אומרים למישהי 'הרי את מקודשת לי', ונותנים לה כל דבר שדומה לטבעת,  אז אתם בעל ואישה.

במשך שבועיים, ניגשתי אליה כל הפסקה, והצעתי לה ביסלי-בצל.

אני חשבתי שאנחנו הולכים להתחתן.

 היא חשבה בטח שאני הילד הכי מסריח בעולם.

בינינו, מי לא רוצה לחזור לילדות?  אני לא פרויד אבל באחריות אני אומר לכם- החיים שלי התחרבנו ביום שביסלי בצל הפסיק לעלות לי האצבעות והתחלתי לחפש חורים אחרים לתקוע אותן. 'ינקותא כלילא דורדא' אומרים – הילדות היא גן של ורדים. מאוד מאוד יפה. מאוד עוקצת.

ఆ

כשהייתי ילד היה לי חבר דמיוני שהיה מבקר אותי רק בשירותים.

אני מצדי חשבתי שזאת קצת סטייה מצדו. 

הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, ואת האמת  די  קשקשן. תמיד מזבל את השכל על איך הוא מרגיש מבודד חברתית וכאלו. בימי שישי כשהיתה מתקרבת המסיבה הגדולה, והייתי יודע שהוא עוד פעם רק הולך לשבת שם על הניאגרה בתוגה, עם הראש על הכתפיים שלי, ולבכות לי איך "אתה הולך לראות את מלכת הכיתה רוקדת, כשאני נשאר פה  תקוע עם כל החרא",  ממש הייתי מתאפק מללכת לשירותים כדי לא לפגוש אותו. ממש.

בגלל זה כל המסיבות ביסודי היו צוחקים עלי על איך שקוזו  רוקד מוזר ככה- רק מעביר משקל באלכסון מרגל לרגל.

  אני חושב  שזה גם למה שנהייתי צמחוני- כדי לא לגעת בצולנ'ט. לא היה שווה לי רק בשביל להיות נחמד לסבתא שלי, להתקע  איתו כל השבת בתור פסיכולוג .

אבל מכל מה שהוא היה אומר, אני זוכר משפט אחד שנתקע לי בראש.

זה היה במסיבה של בטרלבלום, אחרי ה'כרית אהבה', כשכולם כבר קמו לרקוד.  פתאום  הרגשתי שאם אני לא רץ לשירותים באותו רגע ממש, אבל ממש, אז אני תיכף  מפשתן לעצמי במכנסיים. רצתי לאמא של בטרלבלום והיא הראתה לי את הדרך למעלה לבית-שימוש. נכנסתי פנימה בלחש, ובכוונה בכוונה לא הדלקתי את  האור.

אבל אפילו בחושך יכולתי לראות שהוא  שם.

שקט. משחק דמקה עם עצמו.

ניסיתי לעשות כאילו ששתיתי יותר מדי מיץ 'זיפ' ואני לא מבחין בו, ובניגוד למה שהיית יכול לצפות ממנו הוא לא הראה סימן שזה נראה לו מוזר. אפילו כשבאתי להוריד את המים, שזה החלק שתמיד בדרך כלל הוא היה מדבר בו הכי בשטף ובקול רם כי הוא הבין שהשיחה הגיעה לתומה, הוא לא עשה כלום. רק עשה מלכה מחייל שהגיע לסוף.  בדרך החוצה, לא יודע למה, לא יכולתי לעצור את עצמי והסתובבתי להסתכל עליו שוב.

הוא הרים את הראש ואמר בחושך, ספק לי ספק לעצמו:

"בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים שחושבים עליהם... לא חושבים עליהם".

זה עשה לי קצת עצוב.

לתחרות כתיבה נוצרת