הנה סיפור קצר לחג , שראוי שיזכור עם ישראל:
מספרים על בעל-גוף, חסיד רחמן מנתץ נחשולים נצר הבעש"ט, שהוא-הוא - דור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה. מיטב בנינו.
ואותו חסיד היה איש מוח ושרירים- מוחו וגופו עמדו לו שווה בשווה.
שעה שהיית מביט בו בשדה, חורש במצח מזיע, משוכנע היית שהדם הזורם לו לקיבורת העצומה אי-אפשי שיגיע גם לשכלתא.
אך כשהיה יושב באוהלי השם, היה גופו שוכחו ונושר מעליו, והיה משבר במוחו בדייקנות שאלות הלכתיות כדרך שאחר חוטב עצים.
ודי שהיית מביט בו מקיפולי האוהל מכופף את עצמו לגווילים, מתנדנד קדימה ואחורה, וגוף שמשון-אדירים שלו ממתין לו בשקט לכדי שיסיים – לא היית יכול שלא להשתומם על נפלאותיו של בורא עולם.
רק מעלה הפוכה אחת היתה תלויה לו לחסיד הרחמן מנתץ הנחשולים – ה י ו ת ו חסיד רחמן מנתץ נחשולים.
וזה שיגע אותו.
היה הופך במחשבות ישראל, ושבשו"ת : כמו חובת מסירת נפש ב'שעת השמד' מתי לברך 'אשר יצר', והאם מותר לו ליהודי לשאת את בת אחותו, מביט במקורות - והנה משתרבב לכתוב איברה המפורש של האישה - מיד היו מתהפכות לו מחשבותיו.
מסתמאת ה'וו' והופכת ל'יוד' של קודש, ואין הוא מסוגל עוד למשול ביצרו.
וכל כמה שניסה לאמן את עיניו לקפץ מטה על הכתוב, 'שדים' ו'ערווה' כל הזמן מהתלים בו ומטפסים מעלה לראש הפרשה. ומים זדוניים גועשים בו.
ראה הרב בקשיו ופסק לדלג לו.
ושם שחורים על ויקרא כ"א, ועמוס ט' וגם את שיר השירים הפטיר לתלמידים אחרים. אך לא הואיל – כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו.
אט-אט החל החסיד רחמן מנתץ נחשולים נתקל בתיאורי-אשה לכל אשר ינדדו עיניו.
מעשה זדון ממש.
כל הדפים מלאו ידיה של אשה, מלאכתה, קולה, ולבסוף מצא עצמו שדי באזכור השם המפורש עצמו, ואין נשיא הוא לגופו.
כלומר נהיה נשיא בגופו.
ובתפילתו הקצובה החלו מתרחבות תנודות השברים החרישיות כעת לתקיעות של ממש.
ומי בצים עומדים בו.
ראה הרב בקשיו ופסק הרב לדלג לו. ואף טרח לסלק מן החדר תינוקות של בית-רבן שקולם טרם התחלף. ובשעת תפילה דאג להשימו בשורות האחוריות משם 'עזרת נשים' לא נראית.
לא הואיל.
די שהיתה מדברת הפרשה בקהילת ישראל גבר ואישה, מיד היה החסיד רחמן מנתץ נחשולים מגרש במחשבותיו את כל הגברים, ולו גם נדרש בידיו היה עושה זאת בקלות, ונשאר עם הרמון שלמה של נשים ומשם אין הוא מסוגל עוד למשול ביצרו.
ראה ברב בצערו, וראה שקצרה ידו מלהושיע. לא נותרה בידיו ברירה אלא היה שולח את אותו חסיד רחמן מנתץ נחשולים למלחמות קודש בצבא הארץ.
אך מעשה חסד אחרון ביקש הרב לעשות כדי לדאוג לנפשו הרכה של החרמ"ן, שהיה קרוב ללבו.
מה עשה? הפציר באחרים שיראו בקשיו, ופסק שידלגו לו.
וכמה מילים של חול מפי הסוס:
לא מתבייש אני בחג במלח הארץ הדתיים, שעומדים על עקרונותיהם ומנסים להביא משק הערכים של הדת גם לימינו אנו.
מתבייש אני כאמן, באחיי וחבריי החילוניים שמוותרים כל כך בקלות על הסטטוס-קוו ומאפשרים בשם סובלנות דתית, להכניס ערכים שבבסיסם עומדת ההשפלה של האישה.
אם יקבלו יציאה של חיילים דתיים, ועוד כאלו שמבקשים להיות קציני הארץ, מטקסים שאישה שרה בהם – פירוש הדבר שבמהרה ברוח קבלת-הכל והסלחנות היהודית – נעבור לטקסי-תרבות שמשרתים בהם רק גברים.
חזרה יפה לימי שייקספיר האליזבתניים.
ויש מספיק היכלי תרבות שדורשים כבר , כולנו יודעים, שלכבוד ילדיהם תתלבשנה הבנות בבגדים צנועים במהלך ההצגות. וכבר יצא לי לשחק בהצגות המתרחשות בוינה ובברלין של תחילת המאה שעברה ב'אמיל והבלשים' ו'באורה הכפולה', עם בנות לבושות בשמלה מהודרת שנתפרה באלף שקל שמתחתיה איזה טרנינג בלוא שחור, רק כדי שבילדי-ישראל הרכים לא יתעוררו מי ביצה.
אני לא יוצא במפגין מטקסים שרב מדבר בהם.
זה לא פוגע בי לשמוע דברי הלל, וקשר בין נצחונות צה"ל להקדוש-ברוך-שטות.
יש גבול למה שאנחנו מוכנים לקבל כערכים דתיים שילוו אותנו בחברה מודרנית.וחשוב ששותפנו הדתיים למדינה ידעו זאת.
סקילת אדם על מלאכה בשבת – לא נקבל. מצוות הריגת גוי – לא נקבל. ועוד כמלוא השק.
הפליית נשים חילוניות מעיסוק בתרבות – לא נקבל.
שתהיה שנה טובה.
קוזו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
