שוב הגיע שבועות, ואני עדיין תוהה של מי השמחה הזו.
של הפרות, שנאלצות להפיק 30-60 ליטרים של חלב ביום במקום ה8 המקוריים?
כן.. כואב להן כשלא מוציאים להם את החלב.
תסתכלו על הגודל המפלצתי והלא-טבעי של העטינים שלהן. ברור שיכאב להן, זה לא אמור להיות ככה.
אפשר אולי להתחיל בזה שלא נפריד מהן את העגלים שלהן, שישתו את החלב ששייך להן, אולי זה יעזור.
אה, ואם לא נעוות את הגוף שלהן עם הורמונים ועם השבחה. זה גם, יהיה קצת יותר הגיוני.
או שפשוט נמשיך להגיד לעצמנו שכואב להן בלעדינו? שזה טבעי שנוציא מהן את החלב?
אלוהים אדירים, אני אף-פעם לא אבין את התירוץ הזה.. שזה טבעי.
[תראו, זה כל-כך גדול שזה צונח לרצפה.]
תראו, היא שוכבת בתוך החרא של עצמה, על העטינים שמהם מוציאים את החלב. יאמי!
[איפה הקטנוני שיגיב שמנקים אותם לפני? אע, מנקים. משפריצים קצת מים.]
ושוב, בתוך החרא של עצמן.
כן, כן, חלב זה מאוד טבעי. בעיקר כשהוא ממלא את העטינים כך שהם מגיעים לרצפה.
הנה קצת מהחליבה עצמה.
לא, החליבה עצמה לא כואבת להן.. לא פיזית. אבל מעניין מה ההרגשה ששואבים ממך את האוכל של הבן שלך, אחרי שקחו אותו ממך ביום שהוא נולד.
או נגיד, מה ההרגשה שמכניסים אותך לשורה של כלובים ומנצלים אותך בכוח.
וכמובן, איך אפשר בלי העגלים, שמופרדים מאימהותיהם ביום שבו הם נולדים.
וכמו כל יונק, מחפשים את אמא, מחפשים את החום והאהבה שהיא אמורה לתת להם.
הם יגיעו, כנראה, כעבור 4 חודשים אל הצלחת שלכם.
אבל זה בסדר, זה טבעי.
בכל מקרה, אני מציעה לכם לקרוא קצת לפני ארוחת החג.
http://www.halav.org/
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/744/215.html
http://www.anonymous.org.il/art347.html
והפוסט שלי על זה שנה שעברה.