לפניכם י'.

ילד במועדונית שבה אני משרתת.

ההורים של י' עלו לארץ מרוסיה בשנת 1998. י' עצמו בכיתה ד' עכשיו, ונולד בארץ. יש לו עוד 3 אחים ואחות אחת.

חדרו מחולק לשניים- חציו מחסן וחציו חדר ילדים אותו הוא חולק עם אחיו הקטן. הוא לא נראה כמו חדר ילדים. הוריו עובדים קשה כדי להחזיק את הבית.

י' מדבר מעט מאוד. כשהגעתי למועדונית לפני חצי שנה הוא לא החליף איתי מילה לפחות כמה ימים. כשהתחלתי לעבוד איתו בצורה פרטנית בביה"ס הוא התחיל לדבר איתי קצת יותר. השיא היה בסוף חופשת הפסח בה סיפר לי מיוזמתו על קייטנה בה השתתף בחופשה. שזה כל-כך לא מובן מאליו שהוא יספר למישהו משהו על עצמו.

י' עדיין עובד על קריאה וכתיבה. בגלל שבכיתה יש עוד 30+ תלמידים חוץ ממנו המורה לא מצליחה להגיע אליו, וקשה לו להתקדם בלי עזרה. 

בשבתות הוא בדרך כלל רץ על גגות עם חבר שלו מהשכונה, או משחק אצל חברים באקס בוקס.

י' מגיע למועדונית בקביעות כל יום. במועדונית הוא מקבל ארוחת צהריים חמה וביתית, מכין שיעורים, מקבל עזרה לימודית ואוזן קשבת. הוא משחק עם חברים בדברים לא מסוכנים, עובר פעילויות ומרגיש בבית. 

אבל מה יקרה בכיתה ז', שבה יעזוב את המועדונית?

הלוואי שאוכל לדעת שהוא יגדל ויצליח, למרות הכל. הלוואי שכל הילדים במועדונית יגדלו ויצליחו למרות הנסיבות. ויש יותר מדי נסיבות.