את מה שהיה, כותבים המנצחים- 

ואני מרגישה שהפסדתי- ואיך אפשר עכשיו לכתוב.

ובמלחמה הזו לא היה כנראה משהו שיכולתי לעשות כי יש דברים שהם כבר לא בתחום האחריות של בני-האנוש וזה נורא קשה.

למרות שבעצם, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת וחושבת עליך- אז לא באמת הפסדתי.

כי במשך 20 משנותיי זכיתי לסבא כל-כך נהדר, שלא הרבה נכדות ונכדים זוכים לו.

וגם אתה, סבא, זכית לכל-כך הרבה עשייה- כזו שלא הרבה סבים יכולים להתגאות בה.

ממלחמת העולם השניה ועד למלחמת לבנון הראשונה, משם לחקלאות ואז לדבר הכי חשוב- הוראה.

ועוד לא הזכרנו את כל בני המשפחה- כל הכורדים האלה, שגם אותם אתה יכול לזקוף לזכותך.

בשבועות האחרונים אתה כנראה כבר הרגשת שקוראים לך למעלה. 

ואני חשבתי על שיר ורציתי לקרוא אותו ולהסביר:

"שיר לילה לנודד"- גיתה

מעל הפסגות מנוחה

בכל צמרות חש הנך

אף לא רחש רוח

ביער הציפורים שותקות

רק רגע חכה עוד,

גם אתה תנוח. 

אני חשבתי לי, סבא, שאתה הוא הנודד.

ואתה כבר היית קרוב למעלה- על פסגה של איזה הר רציני מאוד. וכל הדרך שעברת- כל חייך- פרושים היו לפניך. ההרים, הואדיות, העליות והמורדות. היערות והמדבריות, הימים והאגמים. ויושב אתה, מול הפסגות, וחש מנוחה. אפשר אפילו  לומר שנחת. כי כפי כבר אמרתי- אתה יכול להסתכל על כל פעליך ולהתרווח ולנשום.

אח"כ, צמרות העצים- הן אנחנו. הילדים והנכדים והנינים. אותנו שתלת והשקית וצפית וגזמת ודאגת והנה אנחנו כבר גדלים. ואתה- שוב יכול לנוח- אינך מרגיש אף לא רחש רוח. כי השורשים איתנים ואין מה לדאוג. 

ולבסוף הציפורים השותקות, הן לדעתי, הנשמות שכבר נמצאות למעלה. הן ההורים שלך, חבריך שאיבדת, אישיויות חשובות שודאי רוצות לפגוש אותך ולדון על איזה פרט בנוגע לששת הימים או השואה או אולי מאורע אחר. והן, הנשמות הציפורים, יושבות ושותקות ומצפות. אינן מאיצות אך גם מתרכזות ומסתכלות עליך, שותקות. 

והנה הגענו אל ההבטחה שקוימה- "רק חכה רגע עוד, גם אתה תנוח".

ואני מתגעגעת ומקווה שאתה נח שם למעלה, וצופה בנו, ומתרווח באיזו כורסה. ומחייך. 

אוהבת,

נועה.