הפוסט הקודם קצת ישן, אז החלטתי קצת לעדכן מה הולך איתי ואולי להסביר כמה תופעות.
אני עדיין נועה, ההורים עדיין גרושים ועודני גרה במבשרת\ירושלים. למרות שעברתי בתוך מבשרת.
כבר לא בת 16. עוד 3 שבועות גם לא 17. [זה אומר שאחגוג 18 ב-10 לספטמבר. אלכוהול, סיגריות וצ'קים אפשר לשלוח בדואר.]
סיימתי תיכון, עוד 9 ימים אני מתחילה מכינה חילונית. כלומר, אני דוחה את הגיוס שלי בשנה והולכת להתבגר קצת. המכינה שבחרתי, לאחר לבטים רבים, היא מכינת הנגב. היא ממוקמת במדרשת שדה-בוקר, שנמצאת טיפונת דרומית לשדה-בוקר. זו המכינה הכי דרומית, ואתם יכולים לצפות להרבה תמונות של חול, חול וחול. וזה גם אולי יסביר לאלו שלא ידעו את הימצאותי בשדה בוקר בחודשים האחרונים [שבת פתוחה, אורחות, טיול פסח, טיול הכנה וכו'.]
בנוסף לנוף המדברי, זה אומר שאהיה בבית פעם בשבועיים לסופ"ש. שזה קצת. אז אתם יכולים לצפות לאפילו פחות תמונות מהרגיל. [למרות שיש שם מחשב, אני בספק אם יהיה לי זמן. מכינה זה מאוד אינטנסיבי.]
אם כבר, אז בנוגע לחוסר התמונות לאחרונה- אני קצת מרגישה שנמאס לי. הצילום הפך להיות מטלה, הפך להיות משהו מונוטוני. אם פעם הסתובבתי עם הסאמסונג ונהניתי לתפוס רגעים, עכשיו כשאני עם הניקון ההסתובבות איתה הופכת להיות טירחה ואני לא עושה את זה הרבה. התמונות שכן יש לי הן כשאני יוצאת להופעות, או לאירועים, או משהו בסגנון. למטרות מוגדרות, ואני בכלל לא מרגישה שאני כבר מוציאה משהו מעצמי דרך הצילום. חוץ משתי התמונות האחרונות של עידו, שהיו ספונטניות ואני אוהבת אותן מאוד.
התמונות מפולין אפילו עדיין לא נגמרו, וחזרתי לפני מיליון חודשים. תיקיית ה"עריכה" הולכת וגדלה ולי אין כבר כוח לבחור, להקטין ולמסגר. בקושי יש את ההרגשה הזאת של "וואי איך אני רוצה להעלות את התמונה הזו". אולי מחוסר התגובות [כאילו, ברצינות, יש המון מנויים ומקסימום 5 תגובות לפוסט. שזה קצת כזה.. איפה כולם?] ואולי סתם כי חזרתי לנקודת ההתחלה שלי שבה אני מתפדחת להעלות תמונות כי אני מפחדת מהתגובות הפוגעות [שיכולות להיות גם ביקורת בונה לכל דבר, אבל אני סתם פוסטמה רגשנית.], או מהיעדר התגובות בכלל.
נסעתי לאחרונה ללונדון להגשים את החלום שלי [ראיתי את דה יוזד בהופעה חיה פעמיים. בנוסף לעוד מיליון להקות בפסטיבל שהיה הסופ"ש הכי טוב בחיים שלי.], לא לקחתי איתי את הניקון. חטאתי וקניתי לי קאנון קטנה ועלובה, בקושי צילמתי [בעיקר סרטונים], והרגשתי כל-כך משוחררת מהעוול הזה, מהדחף הזה לצלם את הכל. כבר רציתי לסגור את הבלוג, למכור את הניקון ולחיות בלי לתעד כלום. הגעתי הביתה ושכחתי מזה, ועדיין, זה היה מאוד.. משחרר.
אני עדיין טבעונית.
אם בזבזתי כל-כך הרבה כסף על נסיעה לחו"ל בשביל דה יוזד, אפשר להבין שהם עדיין אחת משלושת הלהקות האהובות עלי, ביחד עם HIM ומיי כמיקל רומנס. ניהלתי את שלושת הפורומים שלהם, אבל דה יוזד וHIM נסגרו עקב חוסר פעילות, ואני עומדת לפרוש מMCR בגלל המכינה.
סיימתי את מגמת קולנוע, ביימתי את סרט הגמר שלי. מי שרוצה לראות אותו מוזמן לבקש ואשלח לו לינק במייל. אני שונאת את הסרט, ועכשיו החלום לגבי העתיד שלי התנפץ, ואין לי מושג מה אעשה כשאהיה גדולה. בצבא, אגב, התקבלתי להיות מורה חיילת. כרגע התקבלתי למסלול מועדוניות, שזה עזרה לנוער בסיכון. אני מנסה לעבור למסלול שמע, שזה עזרה לתלמידים חירשים. אבל בכל מקרה אשאר מורה חיילת ואני מאושרת שהתקבלתי לתפקיד הזה.
אגב, זאת אני בימים אלו:
בבוקר קריר בלונדון, בו אנחנו עומדות בתור למוזיאון הטבע הסופר-מגניב. נסעתי עם 2 חברות, ואחת מהן צילמה את התמונה הזו. כן, יש לכובע שלי אוזניים! קניתי אותו כמה ימים לפני כן, בשוק בקמדן-טאון. והוא מגניב. ויצאתי ממש מוכה בתמונה. והשיער שלי נעלם אי שם בתוך הכובע. אבל ניחא.
[רגע, אני חייבת- תמונה מהפסטיבל באוהל חתימות עם Taking Back Sunday שבה אני בשוק חייכני כזה.]
[ותמונה הזויה בטירוף עם The Used ועם חברה שלי, גם באוהל חתימות.]
ו.. וזהו. לא?
נועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רוּז'ינקה
