לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

עליית הגג


לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,לשיר את השיר שהכרתי ושרתי. כאשר אבדנו הכל,כאשר אפסה כל תקווה,החיים הם עלבון,והמוות הוא חובה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

10/2011

כל מה שנותר.


16/10/2011

 

אני סופרת את הימים, את השעות, את כל הזמן הזה שנותר עומד בינינו.

נדמה שאנו עומדים על הקצה, חצי כף רגל לאחור, ידיים מתנופפות באוויר, כל מה שנותר לעשות זה רק להיאחז אחד בשני כדי לנסות להנצל.

אבל לא אנחנו.

אנחנו בוחרים לערער רת שיווי משקלו של האחר, לשלוח מקלות, עלבונות, את כל מה שאפשר כדי לא להציל את שנינו.

התהום מאחורה אין לה סוף, ואנחנו בקצה, שורטים אחד את השני ושורטים את שאריות הזמן בציפורנינו.

 

 


 

 

 

כבר אמרתי מליון פעם, אך דבר לא משנה את המעשה עצמו. זה רק מתרחק והולך במקום להתקרב מעצמו, זה רק מתיש אותי יותר, הפחד והרצון, ההגיון הבריא, למרות שאולי הוא בכלל לא היה חלק ממני אי פעם.

יתכן ואני צריכה לטפל בזה, יתכן ואני פשוט לא רוצה, מפחדת מדי, לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל, יתכן ואני פשוט כבר לא מספיק מאמינה בכל הדבר הזה שנקרא אהבה.

יתכן וגם הפסקתי להאמין בעצמי.

העולם רדוף ברומנטיקה מצועצעת, בדרמות וקומדיות שרודפות אחר סיפור הנפש התאומה שמחכה לך בצד השני של העולם, של המדינה, של העיר ואפילו הרחוב. אני צופה וצוחקת מהצד, כי כמה רדידות כבר אפשר לצרוך.

סיפורי אהבה קיימים, אני לא אומרת שלא, אני חווה אותם מדי יום, רואה אותם מתקיימים מול עיני, אבל לעזאזל, לפעמים פשוט כ"כ קשה לתחזק אותם.

זה נראה מהצד כמו הדבר הכי פשוט עלי אדמות, להתאהב והופ, הכל קורה מעצמו, וחיים באושר ועושר עד עצם היום ההוא, אבל כמה שזה שקר אחד גדול, אהבה יכולה למות מדי יום ביומו, וכמה קשה לפעמים לגרום לבן אדם השני להתאהב בחזרה, וכמה קשה לתחזק קשר שכזה בין שני עולמות שונים שנלחמים מדי יום בעצמם רק בכדי להיות אחד עם השני, וכמה זה קשה לשמור על הגחלת, על האהבה עצמה, אותו ניצוץ ראשוני, וכמה קשה להתחתן אח"כ, ולחיות עם אותו האדם באותו בית ולמצוא פתאום שאפשר לריב איתו על כל נושא שבעולם, וכמה קשה לבחור להוליד איתו ילדים, שאתה יודע שהם יקבלו את התכונות שלהם משניכם, כמה קשה לוותר על האגו והגאווה, כמה קשה להתפשר, כמה קשה לקום כל בוקר עם אותה השגרה המוגזמת לעיתים.

וכמה זה אמור להיות קל כשבאמת אוהבים?

והאם זה באמת אמור להיות קל?

 


 

 

יש בי פחד בגודל של פיל שמתרחב מרגע לרגע. פחד אסטרונומי שקשה לי להכיל. כשאני חושבת עליו קשה לי לנשום, כשאני מנסה לא לחשוב עליו הוא רק צץ עוד יותר, משאיר לי תזכורות ברחבי התאים במוח.

נדמה שהעולם עצמו כבר מוכן להחליף עוד שבוע באחר, אבל אני, עוד לא מוכנה כלל לקראת השבוע הבא.

אני מנסה להדחיק, להתעלם מהכמות העצומה של הקורסים שאני אמורה להיות בהם, להתעלם מהמפגש החדש עם מלא אנשים, עם זה שצריך מחדש לצרוך חברים ולמצוא את המתאימים, להתעם מזה שעוד לא קניתי חפצים, להתעלם מהשעות הארוכות שאני עומדת להיות שם, להתעלם מהעובדה שאני צריכה לקום כ"כ מוקדם ולחזור כ"כ מאוחר הביתה, להתלם מכל העולם הזה שנקרא אוניברסיטה, כי לעזאזל, פתאום נדמה שזה ממש ממש גדול עלי.

ואני מפחדת להודות, אבל אני ממש מפחדת.

 

אפשר שמישהו ילווה אותי ויחזיק לי את היד?...

אפשר גם סתם להגיד שהכל בסדר.

 

 

 

 

נכתב על ידי lost 1 , 24/10/2011 04:15  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  lost 1

בת: 35

ICQ: 267039852 

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlost 1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על lost 1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)