לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

עליית הגג


לעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,לשיר את השיר שהכרתי ושרתי. כאשר אבדנו הכל,כאשר אפסה כל תקווה,החיים הם עלבון,והמוות הוא חובה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2011    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

5/2011

במקום פרידה...


אני מנסה איכשהו לסכם לי את היום הזה, דווקא עכשיו כשהבוקר כבר עולה והוא הגיע לסיומו.

המילים היחידות שעולות לי בראש הן "איזה אבסורד".

למרות שידעתי על הכל מראש, והיו לי קצת יותר מחשדות, זה היה יותר ממוזר, כן, אפשר לומר שנהינתי, לרוב, אבל להסתכל מסביב, לראות אותו שם עם המבט הזה ולהסתכל על כל התפאורה הזו, למה הם היו חייבים לבחור דווקא במקום הזה מכל המקומות בעולם?!

ראיתי וידעתי מה הוא מרגיש, ואי אפשר להגיד שאותה הרגשה לא ליוותה אותי גם לפרקים, הרי המקום הזה, היה סוג של גג העולם של שנינו, באותו היום ריחפנו, ולמרות שבימים שאח"כ נחתנו בחזרה, הנחיתה שלו אתמול הייתה יותר מסתם מכה כואבת, ראיתי את הכאב שלו בעיניים, ואת המבט שהוא שלח, וראיתי כשהוא הסתכל מהצד דווקא שעכשיו, 3 שנים אחרי, אני שם, מחייכת, עם מישהו אחר, שהוא עכשיו מי שלצידי, והוא רואה שאני מחייכת אל האיש הזה, וצוחקתאליו ומושיטה יד, ואני רואה את הצביטה שלו בלב דרך העיניים כשהוא נזכר במגע הזה של אותה היד בדיוק לפני 3 שנים, 3 שנים ושבוע, 3 שנים ונצח.

 

ומה יכולתי לעשות?

ניסיתי לדבר, ניסיתי לגעת, ניסיתי ברוח ולחזור.

אבל מה באמת כבר יכולתי לעשות שהוא בוחר להיות תקוע מכל הבחינות, שנכון, היו שם הרבה אנשים אתמול, ויש הרבה אנשים שעוד שואלים בשלומו, שדואגים לו מידי פעם, ששואלים את עצמם מתי הוא יחזור, אבל אני? אני היחידה שנשארתי, כי אני גם היחידה שלא יכולתי לעזוב.

ועכשיו, הוא מנסה להתרחק שוב, הוא טוען שעד שאף אחד מאיתנו לא יהיה מסופק בחייו שנינו נטבע יחדיו, הוא כבר זמן מה מחפש את החיים האלה בלעדי, למרות ובגלל, וכנראה, שלשנינו הגיע הזמן להרפות, אולי בגלל שאף פעם לא באמת יכולנו.

 

ומה כבר יש לי להגיד עכשיו?

כנראה שבסופו של דבר זה היה צריך לקרות, למרות שקשה לי אפילו לדמיין את זה, זה מוזר, כי זה לא שחסר לי משהו כמוהו, אני אוהבת את מי שלצידי, ואני די מסתפקת במה שיש לי, ואפילו כשאנחנו רבים, בסופו של דבר, יש לנו את הסוף של היום כדי לחזור  ולאהוב מחדש. אבל הוא היה משהו אחר, יכולתי לראות אותי דרכו, וזה לא אהבה, פעם זה היה, אבל מה שנשאר מזה היום זה פשוט מישהו שמכיר אותך יותר טוב מעצמך, הוא אותי ואני אותו, ואלוקים יודע איך זה, ואלוקים יודע מה זה, אבל כנראה שהגיע הזמן להרפות.

 

אז זה היה בסה"כ יום שמח, כי יש לי אנשים שבאמת אוהבים אותי מסביב, אבל זה היה גם יום עצוב, כי דווקא מי שרצית שיאהב הכי לא אוהב והכי כואב.

 

נכתב על ידי lost 1 , 18/5/2011 05:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  lost 1

בת: 35

ICQ: 267039852 

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , משוגעים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlost 1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על lost 1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)