התקף כעס. לא פרופרציונלי ומנוגח עם ההורים, זה תקף יותר לגיל ההתבגרות או משהו, אבל כל אנרגיות הכתיבה נותבו לזה, כי עכשיו אין להן מקום. צריך ללכת לישון, ממילא יש פחות משש שעות.
אז בוא נהיה קצת ילדה קטנה עם הפריווליגיה של להיות מודעת לעצמה.
אני נורא כועסת. הבגדים נרטבו, השיער לא הסתדר, הייתי ערה היום כולה חמש שעות וכבר המשפחה הספיקה לריב איתי על המחשב (יש שניים בבית, לעזאזל) והאמבטיה. שונאת שהתוכניות שלי נהרסות. מתלבטת אם בכלל לפרסם את זה- רציתי להפתיע אתכן בפוסט ארוך עם מעללי השבוע, ופוסט תיאור מצב וכאלה. אבל לא. לא אספיק. כעת רק לדלוף החוצה בזעם, מטפטפת זרם כמו הדוש.
מחר יוצאת לירושלים, לכנס מאורות. שונאת שהכל משתבש. מקווה שהכעס לא ילווה אותי גם מחר.
פתאום זקוקה לאמפי. אני לא זקוקה למוסיקה בדרך כלל, אבל כשאני זקוקה לה, זה מאוד רציני (רפרנס למם). מאיפה הכעס הזה פתאום, שליביתי אותו באש רגשות שחיכה להתפרץ. פירומנית.
שיער, תתייבש כבר (אסור עם מגבת, זה גורם לתלתלים להיקשר)
עריכה: בקריאה שניה פתאום הפוסט הזה נראה אפילו יותר מביך. לטייט?
בכל מקרה, עדיף שלא תגיבו לפוסט הזה.
שק איגרוף, איפה אתה כשצריך אותך.
איך מבוגרים מתעצבנים.
שונאת שדברים נהרסים. שלא לפי הסדר. קונטרול פריק, אבל זה יוצא יפה. האם לספר לכם על מה רציתי לכתוב? על הכנס בנהלל וכרמיקון? התשובה בגוף השאלה. לכתוב תכנית טלוויזיה (דמה), -צונזר כי יש פה קוראים. אוף, עדיף לחזור לטיוטות- טרמפים, אבק דרכים, תחושה טובה אבל ללא הצלחה כללית להתחבר לזה כמו באיזה שיר איזו נערה שם באופק
להיות חורנית. לשכב ברכבת על שני ספסלים עם סווטישרט ולהרגיש כמו ילדה מתריסה.
אפרופו ילדה מתריסה, שומעת מוזיקה בלי אוזניות, בשעה כזו, בבית.
אעאעאע
פוסט לא מייצג
ואולי הכי מייצג
אחד מתוך שלושה
אבל לא משתכרת
ולא משתכרת (עדיין)
זה יפה שאפשר לעשות על זה משחק מילים
(כיסו כוסו וכעסו)
כל ההמון הזה כשאני הכי בתכל'ס צריכה להיות עם עצמי ואדם אחד מקסימום, אבל אף אחד לא שאל אותי מתי למקם את חנוכה, ואחד עוד אין. ורועי רחוק. מחפשת שיחת נפש, למה הבחורים השווים תפוסים (או אחרכך ואת לא רוצה להיות ריבאונד).
שיחה עם רועקטן על מיניות. המסקנה הכללית שהגישה שלי דפוקה. או, כפי שחשבתי אחרכך, שהוא מאוד תמים. בטח שניהם נכונים. אני לא יודעת אם חשבתי לטפל בזה. נראה לי שהקטעים שיש לאנשים עם סקס במוח שלהם לא מפריע להם לעשות סקס. אבל לי נראה לי שכן. אולי לא.
מתי זה מספיק כתוב. מתי כבר אין יותר ברור והמשפטים מתפרקים
זו אחת הסיבות שאני חושבת שאני מודעת יותר לתת מודע שלי, יכולה לשבור את המשפטים לפטיש למעוך לחומר שממנו עשויות המחשבות
זה מצחיק, בדיוק באותו רגע שחשבתי פטיש גם דפנה שרה אתזה
שגכעח
החוורד
וודווד
זה מעניין הקטע הזה שכשכותבים משפטים אקראיים במחשב בעברית תמיד יהיו בהם אותיות גרוניות
לי יש יותר דברים שאסור להגיד, ובצורה יותר אקראית
שירה בג'יבריש, זה תחביב חדש, בעיקר בטבע. מאוד אישי. השפה היחידה שבה אני לא מזייפת. פעם אחת מול קהל בבמת הבארדים במאבון. תגובות טובות. גם בטיולים. אבל קשה לי, זה מאוד אינטימי.
מאיפה כל הרגשות האלה עכשיו. בכיתי לפני כמה ימים, לגמרי סתם, זה גם מה שאמרתי לאמא שלי. כיף שאפשר להאשים את המחזור. כמו שאמרתי לרועיקטן: "אה, אם את מרגישה ככה את בטח לפני/אחרי/במחזור/ביוץ". זה די סוגר את כל החודש. ועם ה-ברחה לי המילה- הכימיים שיש לי במוח, בטח באים רגשות שיש להם סיבה פנימית ואני לא מבינה מאיפה הם ומה לעשות איתם. אבל גם אם אני יודעת את זה, אני זו שצריכה להתמודד איתם אחרכך.
החיה שבי עריכה: האם לזה התכוונו ב"זרם התודעה" (מיקום אקראי בפוסט, עכשיו חשבתי על זה ופה זה נכתב)
חיה לא במובן המיני, יותר במובן הכועס והלא ברור
האם אותה מישהו ירצה לראות חוץ מהדף
האם מחר ארגיש יותר טוב
השיער בטח יקום נורא, ככה זה, הוא נראה נורא טוב כשאני חופפת אותו (עם חומץ. תגלית מדהימה, גם אקולוגי וגם עובד נפלא לשיער שלי) ואחרי שינה הוא נראה זוועה. תתייבש כבר. בטח מחר יקום רע.
עכשיו טוב מחר טוב
אותיות סתם
שטויות
מישהו קרא את זה? למה אתה קורא את זה?
זה פתוח לכולם, אבל מי בוחר להיכנס.
קצת נרגעת. אולי מהקור. האנרגיות בגוף שלי. שונאת את המילה הזו אבל אין אחרת כרגע
ואין להן להן לצאת
התעסקות איתן להבין האם מישהו כותב ככה מי זה היה
ודפנה לא עוזרת
מצד שני, זה לא שאני יכולה להגיד מה אני שומעת תוך כדי כתיבה, אני לא באמת מרוכזת.
ואיך אפשר להפריד מחשבה ממשחבה
כתבתי בכיתה ט' וזה עדיין נכון
נראה לי למשוררים אין סבלנות לסיים את השורות שלהם.
אה!או לא, אע, רירץיריץ
עריכה: טוב, אולי לא כזה נורא. פחות ממה שחשבתי,
אורלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
