נפש.

אני חושבת שאני מרגישה הכי אני כשאני רגשית.

אבל אז צריך לנתב את זה

שלא יצא בצורת בכי או עצבים

אבל ציור, כתיבה, עבודת יצירה, טבע.

בעתיד, אולי סקס

נחל לא מנותב עולה על גדותיו

לשוט בו עם משוטי עיפרון

אבל האם זה עוזר

לפעמים מרגיש שיש תשובה ואני לא רואה אותה אבל יודע שהיא קיימת

כמו עם החלב שעשה לי רע ולא ידעתי בכלל שזה קשור עד שנהייתי טבעונית (בלאי, יש לציין, 80% כזה. ויש סיבות מנומקות היטב, לא סתם עצלנות)

אז אולי משהו

משהו ב

אולי התשובה

האם אגיע לתשובה אי פעם

כרגע אמנות זה התשובה

אבל כמה, כמה, כמה.

את הטקסט הזה כותבת בכלל באמצע ניקיון לקראת-פסח.

האם אני רוצה לדבר עם אנשים

שאראל תביא לי מכשיר הקלטה כבר (היא הבטיחה לי ליומולדת)

עריכה של כעבור שניה:

מצד שני, לפעמים אני צריכה לבכות. וזה זה. וההורמונים יודעים ואני סתם מנסה לתרץ בעולם החיצון. אני שונאת לבכות אבל טוב לי אחרכך. ר"ק אוהב לבכות. קצת מפחיד אותי לראות אותו בוכה, מזכיר לי את הפעם היחידה שראיתי את אמא שלי בוכה. כשאנשים שהם המשענת קנה שלך מתרוצצים, רצוצים, נופלים בלי התראה והעולם נסדק קצת

בכל מקרה, אולי צריך לבכות

ולמה אנשים תמיד חושבים שקרה משהו

ואם נוירונים התחברו זה לזה

האם גם אז קרה משהו

ואם נשמתי משהו, מהעולם החיצון

האם גם אז קרה משהו

מה זה חיצוני?

מה זה פנימי?

חשבתם פעם על זה שמערכת העיכול היא צינור חיצוניות בתוכנו?

(כל הפיוטיות שהפציעה פתאום בקטע הלא מתוכנן בכלל ובטח לא כפיוטי הלכה פייפן)

(אין סיכוי שאסיים פוסט עם מילה כזו. קבוואח!)