זה לא אותו דבר..

נמאס לי כבר להילחם בעצמי.

להגיע ל'שלמות' חסרת טעם, חסרת היגיון.

לפעמים אני תוהה עם העולם הזה ראוי בכלל לסבל הזה.

לדמעות שלי.

אני לא יודעת מתי אני אצא מזה,

אבל זה רק הולך ומדרדר.

ואני כבר לא מנסה לעצור את זה.

הרסתי את עצמי.

גם פיזית, וגם נפשית.

מאז שאני זוכרת את עצמי,

כל לילה שהייתי מבקשת מאלוהים שיגשים לי את זה.

אני לא רוצה להמשיך להרוס את האושר שלי,

להחריב את כל מגדלי השמחה של הגיל הזה.

נמאס לי לחיות תמיד בתקווה וייאוש.

זאת לא אני.

זה לא משנה מה, מתי ואיך.

אני פשוט כישלון.

זה חרוט אצלי במחשבות כמו הסכין בשומן שלי.

הלוואי שיכולתי להיעלם מכאן

עולם רייקני שיטחי וטיפשי.

יותר נכון לאמר שהעולם הזה כל כך יפה,

אבל האוכלוסיה הכללית כאן כל כך שיטחית,

רייקנית ורודפת דברים חסרי תכלית.

כל פעם זה נורא מחדש.

זהו.

הגיע הזמן להיפרד מכולם.