זה לא אותו דבר..

אבא איפה אתה.

הבדידות הזאת הורגת אותי.

היכן אותו ניגון שהאיר לנו את הדרך , מחק לנו פסיעות דרכים..

אילו הייתי חובקת בידיי את הנוסחא לאושר אמיתי, שמחביא העולם כבר שנים..

היכן כל הזכרונות המתוקים ששמרתי בקופסת העץ שנשארה בסלון-

דהו עם הזמן, דהו עם בוא תחילת האביב,

נשארו שם,בין מיליארדי טיפות גשם מלנכוליות וברקים.

נעלמו עם חיוכים ודמעות ושמש ושמיים ואלפי מבטים ועיניים.

ואם הזמן היה עושה את שלו, מרפא את הקמטים במצח, את העצב בעיניים..

מקום של לבד, של שקט-

מקום שאין בו געגוע, אין בו זיכרון-עבר-שכיח.

העט שלך ממזמן לא כותב על הדף.

רק חריטות ושריטות וצלקות , בלי אמירה אמיתית.

זה כבר לא אותו דבר, כבר לא אותו חיוך תמים.

מאז אותו הרגע , ראיתי אותך מתבוסס בדם האדום הקודר הזה.

אדום כואב,אדום כמו אותו היין ששתינו על שפת הים.

ורק אותו ים - ששומר בתוכו את כל המיסתורין שבעולם, הביט בנו-

באלף עיניים,

כאלף דמויות.