היא היחידה ששומרת לי אמונים.
יודעת לנגוע לי במקומות הכי רגישים וככה להפיל אותי חזק אל האדמה.
להושיט לי יד, להרגיע, לחייך חיוך מלנכולי וללחוש לי שהכל בסדר.
היא חזקה ממני, עמוקה ממני ויודעת להכין לי קפה כשצריך.
אין לה עיניים.
היא גם לא צריכה בהם.
רוב הכח שלה מגיח מאפלות הדבר, מהמרירות הזו שנוטפת ממנה.
היא יושבת מולי, יפה ושקטה
אין לה לאן ללכת.
היא לא רוצה לעזוב.
היא יושבת מולי, מסתכלת עליי בחצי חיוך מיסתורי.
כאילו מנסה להבין מה מעסיק את גלגלי-מוחי.
היא קמה למטבח בפתאומיות ומפנה לי את גבה.
'כמה סוכר?'
זורקת לאוויר הזקור מילים מתוקות כדי להפיג את המתח.
'סוכרזית, אם יש'.
אני עונה.
זה חידלון מהוויה עצמית.
בריחה מהשלמה עם הפנימיות שלי.
שתיקה.
היא יודעת תמיד היכן למצוא אותי ברגעים הכי קשים.
'זו כבר הסתייגות יקירתי'.
תורידי את הרמה, אני בסה'כ בנאדם.
'טוב'
שתיקה.
'אז איך הקפה?'
-'מר כמו תמיד'. 'מר כמו שאני אוהבת' .
היא גורמת לי להזות, להיכנס למקומות הכי אפלים בעצמי.
תהיי ילדה טובה,
בבקשה, אל תעשי לי את זה שוב.
אני צריכה את הלבד שלי,
אבל בבקשה, תנסי להבין, האדם צריך עוד כמוהו, עוד מסוגו.
האנושות החיה על פני האדמה מורכבת מקשרים בינה לבין עצמה, לא לקשרים אנ-אנושיים ..
אני יודעת שאת אוהבת אותי,
ושלא תחשבי לא נכון - אני גם אוהבת אותך .
העיניין הוא שאני מחפשת כיוון אחר, שונה ,
נורמלי.
הכרחי.
אני בן אדם.
רק את יודעת כמה אני מהססת מלהתקרב אליהם
כמה בתוך תוכי השברים עדיין לא מתאחים,
הסדקים עדיין שבריריים מכדי לקחת סיכון כזה.
אני לא מסוגלת להתקרב.
לא יכולה להביט להם בעיניים,
עיניי בדולח, ללא תכולה בפנים.
הם יודעים רק להסתכל, לבחון, להדיף, לבטא כעס ועלבון,
אך להביט פנימה אינם מסוגלים העיניים האלו,
עיניי האנושות כולה.
אינם מסוגלים להביט פנימה!
'אני יודעת, אני יודעת'.
אני עונה.
היא מניחה את כוס הקפה הדקיקה על שולחן הזכוכית
ובצעדים כבדים היא חולפת על פני, ומתיישבת על הכיסא האצילי הזה.
זה שאני שונאת כל כך.
היא מסדרת אותו בצורה הנוחה ביותר ומקישה ברוגע עם אצבעותיה הארוכות על קלידים חלודים וארוכים.
היא שוב שוברת את האווירה הזו.
יודעת תמיד איך לכשף אותי כל פעם מחדש, עם הליטוף הלא יאמן שלה על הקלידים הישנים האלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
