מי אמר שמלאכים לא קיימים באמת?

לפעמים אני מרגישה שאלוהים מעמיד אותי במבחן.

או יותר נכון כמה מבחנים.

כל העניין הזה של לראות איך אני מתמודדת עם דברים, זה כבר לא מצחיק.

לפעמים זה פשוט כל כך מתסכל שאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, מה כדאי לעשות, איך לעזאזל אני יוצאת מזה בשלום, איך ממשיכים הלאה כשלא רוצים בכלל להמשיך הלאה?

כמה הדברים נראים לא פיירים ולא אמיתיים, זה כואב לדעת שמה שרוצים לא יקרה.

זה כואב לי לדעת שאתה אי שם ושאנחנו צריכים להיות ביחד אבל אנחנו לא.

למה עזבת אני יכולה להבין?

למה השארת אותי פה, להתמודד עם כל הקשיים לבד? לבכות בכל יום ולהיות עצובה, לקחת לי את הנשמה כשהלכת.

לפעמים זה נראה שלא נקלט לך שנועדנו להיות ביחד, שנועדנו להצחיק אחד את השניה כל יום, לתמוך ברגעים הקשים ולהיות החברים הכי טובים שיכולים להיות.

אבל איך נעשה את זה כשאתה בקצה השני של העולם?

איך תיתן לי חיבוק? נשיקה? איך תעיר אותי בבוקר?

איך אני אלטף אותך וארגיע אותך כשאתה עצבני? אסתכל לך בעיניים ואגיד לך שאני אוהבת אותך?

מצד אחד אני מבינה אותך שאתה רוצה להיות שם, אבל למה אתה לא נלחם עליי? למה אתה לא מראה לי שיש לנו עתיד ביחד?

לא מספיק להגיד שאתה רוצה. אתה צריך להראות לי.

אתה האהוב שלי... האהבה הראשונה והאמיתית שלי...

אתה מכיר אותי יותר טוב מכל אחד אחר, ואני מכירה אותך יותר טוב מכל אחד אחר.

אז למה, למה הלכת לי ככה.

למה אתה שובר לי את הלב ולא נותן לי תקווה? אני מרגישה אבודה, כל מי שאני אוהבת עוזב אותי.

חשבתי שאתה שונה... חשבתי שתילחם עליי ותראה לי שאתה לא מוותר עליי. בחיים לא חשבתי שתעזוב אותי.

ובסופו של דבר נשארתי פה לבד, מנסה להחזיק מעמד אבל מרגישה שאני מתמוטטת.

אז אני לובשת חיוך מזויף, מנסה להתרכז בעבודה ובלימודים, מנסה להיות שם בשביל אחרים כשבעצם, מי יהיה פה בשבילי?

מי יעזור לי לבכות? אתה היחיד שעזר לי עד היום, אבל הלב שלי שבור.

כל דבר מזכיר לי אותך, כל שיר, כל חנות ברחוב, כל קפה של בוקר צהריים וערב, כל מילה וכל נשימה...

וכל רגע כזה מביא איתו דמעות אינסופיות והתפרקות אמיתית.

אהוב שלי,

עזבת לטובת המשפחה שלך ואני מבינה את זה.

אבל אהוב שלי, נשבר לי הלב.

אני מרגישה שעקרו לי אותו מהחזה ולקחו אותו למדינה אחרת.

אני מתהלכת כמו זומבית, כמו קליפה ללא שום תוכן.

איבדתי רצון להמשיך ולצחוק, לחייך, ליהנות, לבלות, להיות מאושרת...

וזה לא משהו שאני רוצה שיעבור עם הזמן אהוב שלי.

אני רוצה להיות איתך ולהעביר את הזמן, לא להעביר אותו בלעדיך!

הלוואי שיום אחד תבין שאני לא רוצה להיות בלעדיך.

הלוואי שתגיד לי "אני בא אלייך" ותישאר איתי לנצח.

תבנה איתי משפחה, בית, נאהב ונחיה לנצח ביחד.

בחיים לא האמנתי שאגיד משהו כזה עליך, בחיים לא האמנתי שאתה מכולם תלך ואשאר פה לבד.

7 שנים שלמות של אהבה חלקנו, אני שונאת להחזיק את כל החוויות כזכרונות העבר ולא בהווה או בעתיד.

תכננתי חיים שלמים איתך, ואתה חתכת לי אותם.

איך הלב שלי יתאחה עכשיו? איך אמשיך להיות עצמי כשלקחו לי חלק כל כך עצום?

אתה הכל בשבילי, אז איך הלכת ככה?

אני פשוט אבודה בלעדיך.

אבל... זה נראה שאתה נחוש לבנות את החיים שתיארת לעצמך, ושאם לא אבוא אליך כלום לא יקרה.

אז בלית ברירה איאלץ להשלים עם זה שעזבת כדי להתחיל את המסע שלך, המסע בלעדיי.

כמה כואב לי אהוב שלי, אתה לא מתאר לעצמך כמה.

אני מניחה שביום מן הימים אפסיק לבכות, אבל אני מפחדת מהרגע שאבין שלמעשה כל מה שחווינו ביחד יהפוך לזיכרון ולא יותר מזה.

בדיוק כמו שפחדתי מהרגע שבו תעזוב אותי.

הלב שלי עדיין מייחל שתילחם עליו, עדיין רוצה לראות אותך ולחיות לצידך ואיתך לנצח, עדיין רוצה להיות שלך לעולם.

אהוב שלי, אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלקוות שאולי יום אחד תחזור אליי ותגיד לי שאתה רוצה להיות שלי לעולם.

עד אז... אני מקווה שלא יהיה לי קשה מדי להיות פה בלעדיך.