אני בוכה, ומלאכים לא יכולים לבכות.

הסיפור לא גמור אבל ממש רציתי לפרסם אותו..

בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים..

"בניתי לעצמי אלף ואחת סיפורים על היום שבו יגידו לי שמשהו לא בסדר, שמשהו נורא יקרה ושאני אאבד חלק מימני."

"בוקר אחד התעוררתי עם כאב ראש נוראי, אמרתי את זה לאמא והיא הסכימה שאני אשאר בבית. המשכתי לישון עוד כמה שעות ואז נשארתי עוד שעתיים במיטה כי הכאב ראש לא עבר.

קמתי לקחת משהו שיקל על הכאב, במיוחד אם זה יהיה חיבוק. אמא ראתה שאני נראית זוועה וסיפרתי לה שהכאב ראש חזק, אולי אפילו יותר חזק מלפני שהלכתי לישון. היא נתנה לי חיבוק גדול והביאה לי אקמול.

אמא אמרה שזה יעבור, אז הלכתי לישון שוב.

בבוקר, הראש המשיך לכאוב ואמא דאגה קצת אבל ניסתה שלא להראות, היא אמרה שבטח תפסתי חיידק ואמרה לאבא הרופא להכין לי תרופה.

עברו בערך שעתיים והראש שלי עדיין כואב, כואב כמו שאני בטוחה שכואב למדרכה כשיורד ברד ,כמעט התחלתי קצת להשתגע.

אחריי שעה, הכאב לא עבר ואני כבר התחלתי לעבד שפיות, בכיתי וצרחתי ואני אפילו לא ידעתי למה, אבל לא יכולתי לעצור.

חזרתי לישון, זה כול מה שאני יכולה לעשות.

קמתי בערב וכבר לא הרגשתי שאני משתגעת, אבל עדיין כאב לי הראש. הכאב ראש נתן לי סחרחורת, כמו זו שאתה מרגיש אחרי שהסתובבת ממש מהר בקרוסלה והקרוסלה נעצרת פתאום. ניסיתי להמשיך לישון.

אחרי כמה זמן שאפילו לישון לא הצלחתי, שמעתי את ההורים מדברים בשקט בצד,

כל כמה שניות הם הביטו בי והנהנו.

אחראי שהם סיימו לדבר, אמא באה והביאה לי קערת גלידה עם סירופ שוקולד וסוכריות מעל. משהו ממש רע קרה היום, כי פעם שעברה שהביאו לי גלידה כזאת אמרו לי שטולי שלי הלך לגן עדן לחתולים.

אחרי שסיימתי את הגלידה, אמא נתנה לי שני כפות ענקיות של אקמול, הכדורים נגמרו. אבא ואמא ליוו אותי לחדר, נתנו לי נשיקה גדולה אחרי שהכניסו אותי למיטה וכיבו את האור.

בבוקר התעוררתי בצרחה שהעירה את אמא ואבא והביאה אנשים שעברו ברחוב לדפוק בדלת.

כשההורים שלי נכנסו לחדר, הם ראו את הילדה שלהם אוחזת בראש שלה בחוזקה, כמו פחית שתייה שהיא מנסה לשבור כי היא סיימה לשתות והיא רוצה להוכיח שהיא חזקה.

אמא כבר נבהלה עד בכי, אם אפשר לקרוא לשלוש דמעות שזלגו מהר, לבכות, ואבא דאג כל כך שלא הלך בסוף לעבודה.

קצת אחרי שהצרחה שלי נשמעה ברחוב הארוך שלנו, שעכשיו התמלא באנשים, שמענו את הקול שכולם יודעים שהוא מבשר שמשהו ממש רע קרה, הקול של האמבולנס, מתקרב יותר ויותר לבית שלי, עם הגג האדום-בורדו שקצת דהה עם הזמן וקירות בצבע שמנת טרייה.

האנשים מהמכונית הגדולה והלבנה, שכולם נאספו סביבה, נכנסו לבית שלי וראו  ילדה צורחת מכאב, מנסה להוציא את הכאב מהראש שלה. הם הכניסו ילדה לפיסת בד שהם סחבו והידקו סביבה חגורות שלא תיפול, אבל הצרחות המכאיבות שלה לא הפסיקו להישמע לאורך הרחוב ובאוזניהם של ההמון שנאסף בחוץ.

כשהאנשים מהמכונית הגדולה הוציאו אותה מהבית כמעט כל האנשים מסביב התחילו לבכות, ביניהם היו אמא ואבא שעקבו אחרי האנשים מהמכונית הגדולה.

הם נסעו הרבה זמן באוטו, הילדה כבר התרגלה אל הקול שהמכונית הגדולה השמיעה, אבל היא בקושי שמעה משהו כי היה יותר מידי רעש מצרחות שנשמעו לה חזק מאוד.

כשהמכונית עצרה והם הורידו את הילדה, היא ראתה שהיא כבר לא בבית והיא רצתה לבכות אבל היא לא יכלה, בגלל שכבר זלגו לה דמעות מהעיניים.

הכניסו אותה לחדר גדול, חדר רק שלה והיא רצתה לחייך, אבל היא לא יכלה כי כבר היה לה חיוך עצוב. רציתי לשמח אותה, אבל ידעתי ששום דבר לא יעזור.

מישהו נכנס לחדר שלה והכניס לה משהו לעור וזה כאב, היא עדיין לא יכלה להתחיל לבכות, רק להמשיך.

הכול התחיל להיות מטושטש והיא הרגישה שקשה לה להחזיק את העיניים היפות והירוקות שלה פתוחות, הילדה נרדמה.

הרופאים הסבירו להורים שיש לילדה בעיה.

הילדה התעוררה בבוקר, אפילו שהלכה לישון בצהריים.

אמרו לה שהיא תצטרך להישאר בבית החולים לכמה זמן.

הילדה הסכימה וחזרה לישון כי היא שוב הרגישה שמטושטש לה בעיניים.

הילדה התעוררה שוב וכול החברים שלה היו מסביבה, הם נפרדו מימנה ואמרו לה שהיא נוסעת מחר בבוקר והיא לא תחזור בעוד הרבה זמן אבל היא תוכל לשחק איתם כשהיא תחזור.

הילדה שפניה הפסיקו להיות אדומות מהבכי חייכה, כשראיתי את החיוך שלה ידעתי שהיא כבר לא עצובה, ראו את זה בעיניים הגדולות והיפות שלה.

השכנה שלה הביאה לה את הבובה שהיא אף פעם לא ראתה את השכנה ואותה נפרדות, השכנה אמרה שהיא הבובה האהובה עליה אבל היא אוהבת את הילדה יותר, הילדה שוב חייכה, אבל לא חיוך יותר גדול ושמח מפעם שעברה, כי דבר כזה לא יכול לקרות.

בגלל שהילדה דאגה שהשכנה תתגעגע לבובה היא לא לקחה אותה.

אחרי שכולם הלכו הילדה ביקשה לכתוב משהו.

ובערב הילדה הלכה לישון אחרי שנפרדה מהמשפחה, ממר סנאגלס, ממולי, מהירח, מהשמש ומחיות בגן-החיות שמול בית החולים.

לילדה יש פרידה אחרונה לעשות,

לילה טוב יומן."

מחיאות הכפיים נשמעו בקול רם. מהבמה, נגלו לעיניי נצנוצם של הדמעות על פנים עצובות. הרמתי את ידי לרגע ועשיתי סימן של להיות בשקט, הם השתתקו במהירות.

זלגו גם מעיניי דמעות אחדות  אבל ידעתי שאני צריכה להסביר להם, לפני ששאר הדמעות יזלגו מעיניי כמו מפלים רבי עוצמה בחורף, "זה היה קטע מיומנה של אחותי, שהייתה בת שמונה וחצי כשנפטרה מסרטן בראש. היא נפטרה לפני שנה ושלושה חודשים."

עכשיו כבר בקושי יכולתי לעצור את הדמעות כך שזלגו עוד כמה מעיניי אבל קולי נשאר צלול, "היא השאירה את היומן שלה על השידה שהייתה לה ועליו פתק שבו היה כתוב 'לאחותי הגדולה'. מאז אני מקריאה קטעים מהיומן שלה בכל מיני מקומות בארץ. אני מקריאה את זה בתקווה לתת השראה לאנשים ששומעים את זה וגם בשביל לנסות ולהעביר חלק מן האומץ שלה לחולים ולאנשים אחרים. תודה לכם."

שוב נשמעו מחיאות הכפיים שליבו אותי אל מאחורי הבמה. לקחתי ממחטה שידעתי שאצטרך וניגבתי את דמעותיי, "עדיין מרגש אותי" אמרתי לעצמי בקול שקט. ידעתי שיש עוד מקומות ואנשים שצריכים מקור השראה ודחיפה, לכן המסע שלי עדיין לא נגמר.

באותו רגע ממש רציתי לראות את אחותי המתוקה, עם המבט החולמני והתמים שתמיד שימח אותי, לראות אם התמימות במבט הזה עדיין שם. לתת לה חיבוק אחרון על זה שלא הייתי שם בסוף ועל שנתנה לי את היומן שלה.

נתתי לשריקות ולמחיאות הכפיים לעודד אותי וניגבתי דמעות אחרונות שכבר די התייבשו. זרקתי את הממחטה כי לא ציפיתי לדמעה הבאה, כשהדמעה האחרונה שלי לאותו יום זלגה, חשבתי "היא גאה בי, אחותי?".

בבקשה תגידו לי מה אתם חושבים...

תמונה לא קשורה אבל אני מתה עלייה....

נכון שהוא חמוד??