זה שוב קרה לי היום.
עמדתי בפתח חדר העודה של אמא שלי, היא דיברה בטלפון עם מישהו לגבי פרויקט שהיא עושה. חדר העבודה של אמא שלי הוא מבולגן וחסר דלת. פעם היה המקלט שלנו, אני לא זוכרת מה קרה אבל הוא חדל.
עמדתי וחיכיתי שהיא תסיים את השיחה, עוד יומיים ליומולדת שלי ועלה לי רעיון למתנה. מתנה שאני די בטוחה שהם לא יסכימו לה כי היא מעוד יקרה ויש הרבה זמן עד שאוחל לקבל אותה. מה המתנה לא רלוונטי לפוסט הזה- מי שרוצה לדעת, אני אגיד לו..
פתאום הרגשתי דקירה קטנה שאחריה באה דקירה כואבת כל כך, או שיותר נכון להגיד דקירות, הן היו קרובות ללב שלי (קצת מתחת לכתף שמאל) ובצלע שמאל. התחלתי ללכת לכיוון המטבח, לא יודעת למה.זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה את דקירות הסכינים האלה, ממה שזכור לי, אני מרגישה אותן לפחות פעם בחודשיים או יותר.. אתה מרגיש את הדקירות, ואז הן מתחזקות, ולשניות ספורות הן נעלמות, אבל אתה עדיין מרגיש את הסימנים של הסכין ואת הכאב. אז הן חוזרות חזק יותר, בשלב זה אני כרעתי על ריצפת חדר המטבח ונאחזתי בידי במקומות שכאבו לי. הן נעלמו שוב לכמה שניות, לפחות זמן מהפעם שעברה, הצלקות שהן משאירות כואבות כל כך. הן שוב חוזרות ואני לא טרחתי לקום מכריעתי, ידעתי שעדיף להישאר ככה. כשהדקירה השלישית באה כבר זלגו לי שלוש דמעות, לא אחת יותר. השמעתי כמה קולות שלא ידעתי אם מישהו יכול לשמוע.
בכל אותו זמן שהתייסרתי מכאבים, אף אחד משלוש האנשים הנוספים בבית לא שם לב.
ידעתי שבאותו רגע אני חייבת לבכות אז יצאתי החוצה וסגרתי את דלת הזכוכית. מהרגע שסגרתי את דלת הזכוכית, הרשתי לעצמי להמשיך לבכות. שחררתי את עצמי מהמועקה. אחרי שבכיתי כמה דקות, רחוקה מדלת הזכוכית, שמי שיעבור שם לא יוכל לראות, נרגעתי, המועקה קטנה והרגשתי יותר טוב. כי בעיקרון, ההתקף של הסכינים היום, היה אחד הטובים, היו לי הרבה יותר גרועים לפניו. ואני לא אומרת לאף אחד עליהם. אף אחד לא מבין. אף אחד לא מקשיב. ולאף אחד לא איכפת.
זה משהו שכתבתי בלהט הרגע.
זה בכלל לא ערוך ואין לי כוח לערוך את זה.
זה לא סיפור ולא שום דבר, זה משהו שנותן לי דרך להתפרק ומשחרר אותי.
כנראה שאולי לא הבנתם,
זו לא המצאה,
אני באמת מרגישה את הדקירות האלה..
זה גופני לא נפשי.. o.O
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בילי O.O