אני בוכה, ומלאכים לא יכולים לבכות.

איך אפשר לשבור בן אדם בלי אפילו לגעת בו?

תגידו לי! בבקשה.

ממש בבקשה.

אני רוצה לדעת איך שברו אותי,

איך זה יתכן, ששברו אותי?

אני!

אני בוכה בחושך, בחדר שלי, כמעט כל יום, שאף אחד לא יוכל לראות או לשמוע.

אני זאת שמגנה על החברות שלי, שביישניות. אני זאת שצועקת על המורות, בשבילן!!!!

איך שברו אותי?????????????!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מרגישה כמו בובה שמרטו לה את כל השערות מהראש

כמו סמרטוט שהכתימו בצבע שלא יורד

כמו שיר שאף אחד כבר לא שומע

כמו להקה שכול המעריצים שלה שכחו מימנה

כמו כלב שהבעלים שלו זורקים אותו לרחוב, והוא מחכה להם או למישהו אחר שירים אותו.

אני חושבת שתיבת החיוכים המזויפים שלי נשברה,

כי אני לא מצליחה לחייך.

אני פשוט רוצה קצת חופש!!

קצת חופש מלהיות הבת המושלמת להורים שלי,

האחות המותרת שתמיד נותנת לאח שלי,

החברה שתמיד נמצאת שם בשביל החברות שלה.

אני מרגישה כאילו אני נחנקת!

ההורים שלי לא הורים מושלמים, ולמרות זאת אני כן.

האח שלי ממש לא מותר, ובכל זאת אני תמיד נותנת.

החברות שלי אף פעם לא שם בשבילי ואף פעם לא מנסות להבין אותי או להתאמץ בשבילי, ואני תמיד משתדלת בשבילהן.

אני לא אוהבת לקטר לאנשים שאני מכירה,

'מה אני צריכה ליפול עליהם עם כל הבעיות שלי?!'

אבל הייתי צריכה פעם אחת להוציא.