9 חודשים. 9 חודשים ו-4 ימים בלי אמא. הייתי בת 23 וחודשיים וחודש הבא אני אחגוג 24. יום הולדת ראשון בלי אמא.

יש לי כאב כל כך עמוק, הצער הזה לא נותן לי מנוחה... הגעגוע הזה. הוא לא עובר. תמיד שם. מועקה.

כל פעם לפתוח את הדלת ולחכות שאולי הפעם במקרה את תהיי שם, איכשהו, שאולי כל זה זה רק סיוט רע מאוד ואנחנו תיכף מתעוררים וכל פעם להתעורר באכזבה אחרי שחלמתי אותך ולהבין שזה באמת לא סיוט... שהגוף שלך באמת לא כאן יותר, שאנחנו כבר לא נדבר יותר ואת לא תחבקי אותי יותר ולא נצחק על כל כך הרבה דברים שהיינו צוחקות עם החוש הומור המיוחד שלך, ולא תתני לי טיפים לגבי איך להתמודד עם דברים בחיים ולא תקשיבי לחפירות הבלתי פוסקות שלי ולא תגידי לי יותר "אז תבואי הביתה ונדבר?" בשיחה ה8578475489489 שהייתי מתקשרת אלייך רק כדי להגיד לך משהו מטומטמם כזו זה שפספסתי את האוטובוס ואני מחכה לעוד אחד ואני עוד מעט אגיע הביתה. הדמעות ממלאות לי את הפנים והמועקה הזו עכשיו חזקה יותר מתמיד. הרבה פעמים בחיים אמרת לי שאת לא תהיי לידי כל החיים לגבי דברים שלא ידעתי/לא למדתי לעשות אבל מעולם לא חשבתי שהרגע הזה יגיע כל כך מהר... ראיתי אותך מזדקנת, רואה נכדים, רואה אותי מסיימת תואר.... לראות את חן מתגייס, משתחרר. זה מוציא אותי מדעתי... כל הזמן שואלת את עצמי איפה הצדק, למה זה מגיע לנו, למה זה מגיע לך. המון מחשבות רצות לי בראש.. מהימים של המחלה שלך, מהתקופה של לפני שהיית חולה... כל פעם ששואלים אותי על המשפחה, ברגע שאני אומרת שאמא שלי נפטרה מסתכלים עליי במבט המרחם הזה שאומר "אוי איזה ילדה מסכנה, לאבד אמא בגיל 23 ואיך עכשיו מדברים איתה ומתייחסים אליה?" ואני לא רוצה. אני רוצה שיתנהגו אליי רגיל. גם אם יש לי סיבות לרחם על עצמי, אני היחידה שאני רוצה שתרחם על עצמי. לא רוצה שאחרים ירחמו עליי, לא רוצה שיתייחסו אליי אחרת... שילכו על קצות האצבעות.

9 חודשים ו-4 ימים ועוד לא הלכתי לטיפול פסיכולוגי... מבחינתי כרגע זה לחטט בפצעים עמוק עמוק עמוק ואני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה בשלב הזה... אולי אלך לקבוצת תמיכה, של האגודה למלחמה בסרטן, לאנשים שיקיריהם נפטרו מסרטן.

סרטן. סרטן!!!!! אמא שלי מתה מסרטן ואני אפילו לא מצליחה לעכל את זה. זה לא נשמע לי הגיוני בשום צורה!!!!! איך בכלל מקבלים דבר כזה? איך מעכלים דבר כזה? כנראה שבחיים לא אדע.

אומרים לי הרבה פעמים שכל הכבוד לי שאני ממשיכה בחיים. מה זאת אומרת ממשיכה  בחיים, מה אני אמורה לעשות? להתאבד? להסתגר? להתנתק מהעולם? אני לא בטוחה שיש לי אפשרות לא להמשיך בחיים. ואני יודעת שזה לא מה שהיית רוצה עבורי.... חיים שכאלה.

אז כן, אני הולכת לעבודה, מנסה לצאת מדי פעם עם חברות, להעסיק את עצמי, לראות סרטים, למצוא תחום לימודים.. להקיף את עצמי בדברים שיעשו לי טוב על הנשמה. אני לא בהכרח חושבת שאני ממשיכה הלאה. יש ימים שהם יותר טובים לי בהתמודדות שלי ויש ימים שפחות. יש ימים שאני מתה ללכת הצידה ולבכות ויש ימים שאני מרגישה יותר טוב כאילו כן יש סיכוי לאיזשהו עתיד, אפילו אם את לא כאן. זה בא והולך, בגלים. כל יום הוא התמודדות חדשה. כל יום הוא יום חדש בתהליך הזה. חן בכלל לא  מדבר על זה, אלא אם כן אני מעלה את הנושא ובאופן כללי אני בטוחה שהוא לוקח הכל פנימה כמו תמיד. ואני בסדר עם זה... נותנת לאח שלי את המרחב שלו, אם הוא ירצה הוא ידבר. ואם לא, ביום מן הימים הוא יהיה חייב לדבר, ביום מן הימים כל האובדן הזה שהוא לא התמודד איתו יעלה ויצוף לו.

ומה איתי? עובדת, שנה ו4 חודשים באותו מקום (למעשה מאז שאמא גילתה שהיא חולה), מחפשת מה ללמוד בפעם המיליון, כנראה אלך לאוניברסיטה הפתוחה ואתחיל לצבור קורסים בדברים שמעניינים אותי, וכך גם אמצא לי תעסוקה. ואנסה. אנסה למצוא לי מטרות, שאיפות. להתמודד. אין לי ברירה... שום דבר כזה לא יחזיר אותך ולתת לעצמי לצנוח למטה זו ממילא לא אופציה... גם אם אני אבכה מיליון קוב של דמעות זה לא יחזיר אותך וגם אם אני אפסיק לשמוע מוזיקה זה גם לא יחזיר אותך. נראה שנותר לי לנסות לחיות עם מה שיש... אולי גם ללכת לטיפול אם ארגיש שאצטרך. להפסיק לתת לחברות שלך להתערב לי בחיים בשאלות כמו "נו? מה יהיה עם הלימודים?!" או "אני חושבת שאמא שלך לא הייתה רוצה שתלכי להופעה הזו חודש הבא" (אהה כן, כי את באמת יודעת מה אמא שלי הייתה רוצה. חוץ מזה שזו לא הופעה של זמר שמח ומה גם ששנים אני רוצה ללכת להופעה שלו) או "אמא שלך הייתה רוצה שתכבדי את זכרה במשך שנה". פתאום כל אחד יודע מה אמא שלי הייתה רוצה או חושבת!!!!!!! ואף אחד לא יודע כי אף אחד זה לא אמא שלי ובאופן כללי, לא מבינה למה החברות שלה חושבות שיש להן זכות להתערב בחיי. אני חיה את החיים שלי ועם כל הכבוד, אמא של רובן די בחיים. שלי לא. אז אני מתמודדת עם הלימודים ועם הדיאטה ועם ההופעה כמו שנראה לי לנכון. אמא שלי לא דאגה לי. תמיד חשבה שאני אגיע רחוק, אמרה שבשבילי אפילו השמיים הם לא הגבול... אז למה שאנשים זרים ידאגו?! עדיף שכל אחד ידאג לענייניו.