ביום ראשון האזכרה של אמא שלי ואני עדיין בכלל לא מאמינה שהיא איננה. שנה שלא צחקתי איתה, שלא אמרתי לה שהיא חסרת טאקט, שלא אמרתי לה שיש לי את כל החיים ללמוד לבשל כמוה, שלא הייתי מוקפת בפרץ האנרגיות שלה. היא כל כך חסרה לי.

אמא באה אליי הרבה בחלומות וזה ממש כיף לראות אותה בריאה, מחייכת, עם השיער השחור המתולתל היפה שלה... הלוואי והייתה חוזרת לפה, אפילו לחמש דקות. שאוכל לתת לה חיבוק אמיתי.

קיבלתי משרה קבועה בעבודה שלי, אותה עבודה שאני בה כבר שנה ו7 חודשים ואני מתחילה ביום חמישי הקרוב.

אני מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון, לפחות כל עוד אני  לא יודעת מה אני רוצה ללמוד לפחות שאני ארוויח כסף ואחסוך. 

מאוד מוקפת באהבה, מרגישה שאני כן מצליחה לסמוך. אני מרגישה שהיא פה. היא איתי. היא הולכת איתי יד ביד ומסמנת לי שהכל בסדר.

אני לא מרגישה לבד אף פעם. אמא פה, אפילו אם היא לא לידי פיזית. והיא לא תעזוב אותי לעולם.

"אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין דבר זועק יותר מן הדממה"