ויהי אור, כלשהו.

ועדיין כמו בגיל 17 שפתחתי את הבלוג אני רוצה למות.

אז זה לא גיל ההתבגרות סוער, זה פשוט רצון אמיתי לא להיות פה.

לא שהחיים שלי כאלה נוראים, אני פשוט לא רואה אותם כשווים לחיות...

עכשיו חזרתי משיעור על קטנוע אני מנסה להוציא רישיון.

קשה לי שהיינו במגרש עם עוד אופנועים שאני מנסה למצוא את עצמי ולהשתלב באימון שזה פעם ראשונה שלי ואני לא יודעת מאיפה מותר לנסוע מאיפה לא, ואני לא רוצה להפריע לאף אחד.

סיימתי את השיעור כרגיל על סף בכי, וזה לא המקום ממש למצוא בו תמיכה ריגשית מן הסתם. הייתי על סף לוותר והמורה אמר שזה בחירה שלי, זאת לא התמיכה שחיפשתי אבל התפלק לו גם שאם זה לא היה בשבילי הוא היה אומר לי את זה.

אין מה לעשות, אני כמו ילדה קטנה- צריכה מחמאות ועידוד.

ואני כל כך רגישה לטון דיבור שהוא מעיר לי זה נשמע כאילו "איך לא ידעת!?" וראיתי שזה ככה כל המורים שם... ככה ש... אני זוכרת שהמורה נהיגה לאוטו היה חבר של אח שלי אז היה נחמד איתו... הטסטים היו זוועה. עברתי טסט חמישי מרוב שהייתי לחוצה כל הזמן בטסטים... אני לא אוהבת שמסתכלים עלי. מבחינתי הייתי רוצה להעלם לעד.

אפשר לקרוא את השורות האלה ולהגיד "היא לא בוגרת נפשית" ובאמירה הזאת אפשר לצדוק. ובאמת צודקים.

זה לא שאני חושבת שמה שאני עושה בחיים מיותר, להוציא רישיון, ללמוד, לעבוד- לא מיותר. פשוט החיים עצמם, בכלליות מיותרים.

אני כאן עדיין בגלל הכלבות שלי, ובגלל אמא שלי. השאר- לא מעניין. שאר המשפחה לא מאמינה לרגשות שלהם, ושאר האנשים שהם לא משפחה יהיו קצת עצובים וימשיכו בחייהם. אבל הכלבות שלי יצטרכו למצוא בית אחר, וסביר להניח שבית פחות טוב, כי אין כמוני. ואמא שלי תתמוטט.

בסדר, עדיין לא הגעתי לקצה. שאגיע לקצה, אפלס לי את שאר הדרך לכיוון שאני רוצה ללכת אליו ברגעים אלו ממש.

יום חמישי, מסיבה.

שוב, זה לא שלא אהנה... זה עדיין לא נראה לי מספיק חשוב וכיף כדי להשאר פה.

גם המסיבה כרוכה בתסכול. אני אהיה גמורה מעייפות, אצטרך לקום למחר למשמרת בוקר בשישי, ובגדול שום דבר לא מעניין אותי באמת. אני הולכת כי זה יגרום לי לחייך, מה שחסר לי בחיי האדישים, וגם ככה חיי החברה שלי חלשים ואני טיפוס שכן מחפש חברת אנשים (לצערי הטבע האנושי הזה, למה לא נולדתי לטאה?). הטבע האנושי מנצח, אני צריכה אנשים לידי וכיף לרקוד. אבל אם מישהו מתכנן לירות בי, אני מוכנה גם לפני המסיבה. לא קריטי.

ואני כאן במקום לנקות את הבית, ללמוד, ואפילו לישון. כנראה אלך לישון. קודם אוכל ארוחת בוקר בריאה ומושקעת. לחמניה עם שוקולד.

עבודה ב4 עד חצות. העבודה בקומה 6, נראה לי מוות מובטח, לא? אבל זה יעשה טראומה לחלק מהעובדים... אבל תחשבו איזה טוב זה יהיה, ואפילו חסכוני לחברה... במקום מונית הביתה ב12 פשוט לקפוץ מהחלון. קל ופשוט.