ויהי אור, כלשהו.

טוב אז בשבועיים האחרונים אבא שלי קרקר סביבי יצאנו הרבה לאכול בחוץ, בעיקר קניות קניות וקניות.

אמרתי לו שאני יכולה להשאר לבד ואין בעיה עם זה, בסך הכל אין בעיה עם זה...

אבל נגיד עכשיו אין לי מה לעשות, ואין לי עם מי להפגש... אני יכולה לשאול אנשים יותר אבל אני כבר מתחילה לשאול אנשים שלא התראנו שנים, זה פטתי.

ויש כמה אנשים שלא נראה לי שירצו להפגש איתי אני מרגישה לא ממש נחוצה או משהו כזה.

לא יודעת איך להסביר את אבל עכשיו אני בבית על סף דמעות כי... אין לי מה לעשות? אני לא יכולה להעסיק את עצמי בבית לבד אני ישר חושבת שהחיים שלי חרא. לא שאני עושה דברים אני לא חושבת את זה, אבל שאני עם אנשים או עושה משהו (למשל קניות על חשבון אבא) זה מסיח את דעתי כמה אני שונאת את החיים שלי.

אז אני יכולה לחבר בנואשות לעשות משהו ולשאול כל מיני אנשים שלא קשורים לתקופת החיים שלי עכשיו אם בא להם לעשות משהו... ואני יכולה להזמין פיצה ו... כלום?

החיים שלי משעממים, אומללים ואנשים מסננים אותי וזה אפילו שהם לא יודעים שאני כזאת דיכאונית, זה סתם בגלל האופי המעצבן שלי. או בגלל שהם לא ליד המחשב:)

אה עכשיו קיבלתי הודעה ממישהי מהעבודה שהיא מתגעגעת... אז יש לי חברים!

שמישהו יהרוג אותי

גלית שלא יודעת להסביר את עצמה.