ויהי אור, כלשהו.

דבר ראשון העוגיות שרציתי יש בקיוסק, אז מה אם ישנתי כל היום ופספתי את הסופר ואת המאפיה, יש את העוגיות בקיוסק. אפשר להרגע.

השבוע היה צריך להיות לי משמרת היום ומחר, יום חמישי, ושבת.

שבת מסרתי, זה לא בעיה זה כסף טוב.

היום ומחר המנהלת די כעסה, התאכזבה שבעיקר לא הבינה, כי בעיקר לא הסברתי. אמרתי שאני לא באה אני לא רוצה לצאת מהבית, לא מסוגלת.

ובכן, באמת נהיה סיוט בחוץ או שזה רק אני? טוב זאת רק אני... אבל ללכת ברחוב ויש עוד אנשים... אוטובוס... אנשים לועסים מסטיק.. אני רוצה לשים את עצמי בבועה. לא אפשרי, אז אולי בבועה אותי ואת הכלבות, זה כבר יותר אפשרי רק פשוט 3 ירידות ביום עם הכלבות ואני בבועה.

טוב אז זה לא מציאותי, ברור לי שמשהו מעוות לי בראש, הוא תמיד היה מעוות אבל זה הפך לבלתי נסבל כי פשוט הבנתי שאני אצטרך להתמודד עם זה כל חיי האומללים.

הייתי אופטימית שהתחלתי את הטיפול הפסיכיאטר ואת הפסיכיולוגית החדשה, אבל מאבדת מהר את התקווה, במיוחד שכל שני וחמישי בא לי לזרוק הכל לפח, ומה שמחזיק אותי זה להשאר קיימת בשביל הכלבות שלי, והידיעה שבעצם מה שקשה לטפל במחלה שלי זה החוסר עיקביות של המטופל לקבל טיפול. אז אני אהיה חכמה (?) וכל פעם שאני רוצה להפסיק אני אזכיר לעצמי שזה בעצם מה שמונע מטיפול להועילף ולא עצם חוסר היכולת לטפל במה שיש לי.

טוב נשאר יום חמישי שזה משמרת ערב4-12, אותה נשרוד, נקווה שהעמדה המבודדת האהובה עלי תהיה פנויה והכל יעבור בשלום. וגם המנהלת לא תהיה כי זה פורים (?- כי צריך להדליק נרות? להתפלל?). וכולם יהיו במסיבה בערב ואני לא- כי לי שמו משמרת ולא אמרתי כלום בנוגע לזה. אני פשוט חושבת הגיוני, אם להיות עם האנשים בעבודה, לפחות להרוויח על זה כסף. נענה לכמה שיחות ונלך הביתה.

אז מה שרציתי להגיד, שלולא (ככה כותבים?) הכלבות שהם האור שבחיי, ובעצם כל חיי, לא הייתי כאן. הייתי מתה כבר מזמן או שפשוט מאושפזת בבתי משוגעים כל חיי.