ויהי אור, כלשהו.

תמיד אהבתי לרקוד, שהייתי קטנה הייתי רוקדת לבד בחדר שהדלת סגורה, רק ככה היה לי מספיק ביטחון עצמי. שניסיתי ללכת לחוג זה נגמר, כלומר התחיל המשיך ונגמר בזה שאני בוכה בצד ולא מסוגלת לרקוד או בכללי לתקשר בצורה תקינה (תקין זה בלי בכי, נכון?).

אמא שלי ניסתה לטפל בי, הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכולוגית זה היה בגיל 11, העניין הוא שלא היה תמיכה מאבא שלי, שבכלל לא הבין למה הוא צריך להוציא כסף על הבת שלו שתלך ל"שטויות" האלה ושאני בכלל מטומטמת לכן אין לי ציונים טובים או יכולת להתמיד בחוגים. הייתי כל כך חלשה שאני לא יודעת עד כמה מקור חיצוני יכל לשקם את הביטחון העצמי כל עוד אני נמצאת תחת השפעה מכרעת מאבא שלי שלא האמין בי בעליל, וגם לא כיבד אותי (נכון שאתם אומרים משהו, ואז מישהו מחקה אותכם כאות זלזול על מה שאמרתם? אז ככה. בחיים לא אעשה את זה לילדים שלי או לכל בן אדם אחר!"

אתמול היה שוב שיעור גמישות עם המדריכה הכי מגניבה בעולם, היה כיף והיה תוצאות :)

שהייתי פעם ראשונה ביום רביעי בגמישות, היתה מדריכה שאני לא מכירה, חשבתי שזה יהיה כמו כל שיעור גמישות... לוקחים מזרן, קוביות... אבל לא! היא בתחילת השיעור אמרה שאולי נעשה גם מסז'... אני התעלמתי מזה ואמרתי שמקסימום בחלק של המסז בסוף אלך הביתה, אבל אחרי 20 דקות היא אומרת להתחלק לזוגות! ניסיתי היה לי ממש קשה, הייתי לחוצה בטירוף, על סף בכי... (זה עוד עם כדור הרגעה לקטיום) למזלי בזוג היתה איתי מישהי ממש חמודה, האמת גם המדריכה לא לחצה, אחרי עשר דקות אמרתי שאני מוותרת... הלכתי לתיק... ופשוט התבאסתי על עצמי, זה להפסיד שיעור ולתת לחרדות לנצח, ההשלכות הריגשיות שלי אם הייתי מוותרת לעצמי היו יותר רעות מאשר להתמודד עם החרדה מ... מ... מגע? תקשורת? לכו תבינו... בכל אופן חזרתי לשיעור! וסיימתי אותו, אפילו היה כיף עם נגיעות של חוסר נוחות. שבוע לאחר מכן היה שוב זוגות, כמובן ישר דילגתי לזאת שהייתי איתה שיעור קודם והכל עבר בשלום.

השבוע היה שוב זוגות ( ככה זה אצל אנשים בריאים? מה מתקשרים וזה? ומגע זה לא משהו מוזר?) הפרטנרית משיעורים קודמים לא היתה... אבל לא נלחצתי באופן מיוחד שפגע לי בתפקוד, פשוט הלכתי למישהי, הרגשתי לא בנוח בעליל אבל עברתי את זה בשלום ואפילו היה מועיל.

אני חזקה יותר ממה שאני חושבת. וצר לי על השנים (כמעט 28!) הארוכות שהפסדתי את החוויה לפתח את עצמי בתחום מסוים בגלל חרדה חברתית. אני רואה את שאר הקבוצה והם באים מתחום הריקוד וגמישות ואני מקנא בהם על זה שהם היו בריאים נפשית כל אורך השנים לתפקד בקבוצה והיה להם מספיק ביטחון עצמי לפעול מול אנשים אחרים... היה לי בהתחלה שבועות שהאשמתי את ההורים שלי על זה שלא השקיעו בי, אבל זה לא שחור ולבן, סיפרתי בתחילת הפוסט, ובטוח לאמא שלי לא מגיעה שאכעס עליה על זה, היא היחידה שניסתה לעזור לי.

אף פעם לא מאוחר מידי ואני נהנת מכל רגע ואמשיך לפתח את עצמי למרות שגיל 30 מבצבץ מבעד לצלוליט. ורחמים עצמיים זה כל כך פסה :)

תמיד אומרים שאם מבשלים באהבה אז האוכל יוצא טעים.

הפסטה יצאה לי טעימה, אני אוהבת את עצמי :) אולי יום אחד אוכל לחלוק אותה עם מישהו... ספקות, אבל קיים סיכוי...

גלית :)