ויהי אור, כלשהו.

מודה.

יש שיפור.

החיים שלי התחילו במקרה, כמו של כולם. לא בקשתי מההורים שלי שיפגשו דווקא אחד עם השני ולא ביקשתי דווקא את השילוב של הזרע והביצית שיצרו בן אדם מיוחד שכמוני. להפך, אם הייתי יכולה לבקש, יש סיכוי שהייתי מוותרת על החיים האלו.

אני זוכרת את הילדות שלי, בעיקר את המחשבה שאני מעדיפה לא לחיות. לא דיברתי על זה כי הבנתי שזה יוצא דופן, אף אחד לא דיבר על מוות בכיתה.

אני זכורת את עצמי בוכה 80 אחוז מהזמן, וב20 האחרים הייתי מתוסכלת עם מועקה יושבת על הכתף בצד אחד ומנסה לשכנע אותי לא לבכות שמנגד בכתף השניה ישב שק דמעות ענקי שאיים בצונאמי דרך העיניים שלי.

עד גיל 13, הרגשתי כישלון ולא באמת רציתי את החיים האלה, אבל הסתמכתי על זה שיום אחד זה ישתנה, אני אתבגר, אני אגדל, החיים שלי השתנו ואהיה כמו "כולם".

המעבר בין התסכול של הילדות לתסכול של גיל ההתבגרות כנראה היה הצונאמי שישב לי על הכתף. אתמול שניסיתי להרדם התחלתי לבכות, נזכרתי בימי גיל 14 הנפלאים של שעתיים בכי עד אפיסת כוחות והרדמות לתוך סיוטים. לא סתם בכיתי, אני אף פעם לא סתם בוכה למרות שאנשים עם פחות רגישות כך חושבים. אבל זה לא משנה למה בכיתי, אחרי הודעות לראות אם יש לי עם מי לדבר הבנתי שאני לבד, אבל היי, אני בת 26... מה שחשבתי בגיל 14 הוא נכון. בחלקו. נרגעתי תוך כמה דקות והצלחתי להרדם.

הדאונים של גיל ההתבגרות נראו אין סופיים, לא בשליטה, חוסר אונים, ובתקווה שיום אחד זה ישתנה כי אתבגר, ואנשים מסביבי יתבגרו.

לא ,עדיין אני לא רוצה לחיות, עוד וחצי אני בת 26. אם תשאלו את דעתי האמיתית על החיים... הם מעפנים. ההבדל בין גיל 26 לבין 14 הוא בגרות... שמתבטא באדישות. כמובן שיש לי יותר מודעות עצמית שעומקה הוא יותר מ"אני דפוקה אבל אני לא יודעת איך לתקן את זה".

למה אני חושבת על שינוי צורת התסכול שלי במהלך חיי? שמחה ששאלתי, אני מיד אענה לעצמי.

לפני חודש בערך, קצת פחות, יותר נכון ב23.12 אבל מי זוכר תאריכים בכלל (?) .

התחלתי עבודה חדשה. קורס אינטסיבי של שבועיים.

האינטנסיביות לא הפריע לי, גם ה11-12 שעות ביום לא הפריעו לי. ה20 אנשים סביבי, זה מה שהפריע לי.

בכיתה, משני הצדיים! כן משני הצדדים! אתם שומעים נכון... לא צד אחד, משניהם! ישבו לידי אנשים. 2 כרטיסים שפותחים דלתות, 21 אנשים. אוכל- כולם ביחד. הפסקה- כולם ביחד. מזל שלפחות בשביל פיפי יכלתי להכנס לתא של מטר על סנטימטרים אחדים כדי להתאחד עם רגעים של שפיות וסירחון.

ניסיתי להתחבר, באמת, הייתי נחמדה, אפילו חייכתי. אני חושבת שאני יותר חכמה אבל בחיים לא אראה את זה לצד השני (בניגוד לכמה אנשים שיצא לי להכיר. לחשוב שאתה יותר חכם זה מעולה, אבל החוכמה זה להשתמש בזה לטובתך!) אז באמת שניסיתי להתחבר ולרדת לעם, אף אחד לא הבין את הציניות שלי. קיבלתי מבטים לצדדים, הנהונים מהירים של הראש (מלכת הלבבות היתה עורפת את ראשם אחרי הנהון שכזה), התעלמות מוחלטת, שפת גוף שנשאר רק לתלות מדבקה על המצח 'מה את רוצה?'... בשלב מסוים התייאשתי. נגיד, ורק שנגיד, בתיאוריה, רק בתיאוריה כי אני לא מאחלת את זה לאף אחד שאתם נמצאים בכיתה עם עוד 20 אנשים, 98 אחוז מהזמן אתם שומעים בליל של רעשים לא מצחיקים, שיחות שיטחיות, שאלות מטומטמת... לא תבכו? טובף ברור שלא תבכו, כי אתם לא אני. אני בכיתי הרגשתי לבד, הרגשתי שציניות איכותית והומור איכותי חונק אותי בגרון ורוצה לצאת... ואני לא יכולה להוציא, ההשלכות יהיו מחוות אנטי חברתיות מאנשים נחותים ריגשית והומורית. ושתיקה, השתיקה שלי מביאה איתה מחשבות שליליות ופחד שהמצב לא השתנה.

השבועיים האלו עברו, שאני מסתכלת אחורה זה עדיין נראה לי משהו שסבלתי במשך חודש לפחות, אבל זה היה רק שבועיים.

אז הבגרות שנובעת מגילי המופלג היא (ואני מודה למי שזה לא יהיה- תודה!) יותר ביטחון עצמי והערכה, מודעות עצמית, הסתכלות מציאותית והפעם לא בכיוון השלילי (לא בהכרח החיובי, בכל זאת אני לא דובון אכפת לי).

אני חושבת שמה שנותן לי להסתובב בעבודה בהפסקות לבד, לא לרצות לקבור את עצמי (לפחות לא כ-זה עמוק) הוא שסוף סוף אני יכולה להגיד בביטחון חלקי של 70% שיש לי ביטחון עצמי! אני מאמינה בעצמי!

והשינוי הגדול, שאני רוצה, ומוכנה להיות בקשר. אני באמת רואה את עצמי במערכת יחסים. ולא, אני לא חיה באשליות שזה מה שיעשה אותי מאושרת. זה לא שיבוא עכשיו אביר על סוס לבן ויציל אותי מהבדידות הזאת. בעיקר אני אני לא חיה באגדות, ובעיקר כי אנחנו בעולם מודני, האביר יבוא עם יגואר, המכונית יגואר. והוא לא יהיה אביר, הוא יהיה חננת מחשבים.

נו סתם.

הבן אדם שאני מחפשת, זה לא כל אחד שיסכים להיות איתי... אני חושבת שאמצא את הבן אדם הנכון החיים שלי השתנו... כי גם יהיה לי למי לתת שהוא לא בהכרח בעל חיים פרוותי הולך על ארבע, הוא יהיה בן אדם! והוא יתן לי הרבה יותר מליקוקים ופיפי בבית! יהיה לי עם מי לדבר, יהיה לי את מי לחבק... עכשיו אין לי, לפחות לא עם יצור שמגיב במילים.

אירועי השבוע?

בעבודה החדשה כפי שהבנתם, חברים זה לא הצד החזק שרכשתי.

הייתי חולה, התקשרתי להודיע ביום שני להודיע שאני לא באה. האיש, נקרא לו מאיר, בעיקר כי כך שמו. המאיר, לא האיר, יותר נכון הוציא את "הנשק" הלא נכון- חברים. הוא אמר שכבר יש 5 חיסורים, ושאני פוגעת בחברים שלי. רק נשאר לו להפשיט אותי, לשים אותי באמצע סיביר לבנות מסילות רכבת.

עם חברים כאלה, שמדביקים אותך בחיידקים המקוררים שלהם, מי צריך אוייבים? תנו לי בעצמי להצטנן, אני לא צריכה עזרה.

כמובן שאחרי 3 שעות של בכי שהרגשתי כמו עבד, אפס, בן אדם שלא שווה כלום שמחייבים אותי לבוא לעבודה,  ושכמה שאני מנסה לצאת בסדר- אני לא, אז הבנתי שהוא יכול ללכת לעזאזל, הוא וכל החברים הדימיוניים שהוא דיבר עליהם. אלה אם כן הוא דיבר על חיידקים של שפעת, אז כן, הם חברים די קרובים שלי.

אז מה שמוציא אותי מהבית בימים אלו... שאומנם אין לי שליטה מלאה על החיים שלי, אבל אני סוף סוף יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל שיהיה לי טוב. וכמובן סוף סוף אני מוצאת את עצמי עם הערכה עצמית והבנה שאני חכמה יותר שאנשים מאירים שחושבים שיש לי חברים בעבודה החדשה. אולי יהיו בהמשך, פשוט לא כדי להסחף עם מילה כבדה שכזו.

אני מודה, אני די משועממת, איפשהו נמאס לי... אבל אני יודעת שזה יכול להשתנות, בעיקר אם אמשיך לפעול לשינוי ולא אבכה על מר גורלי בבית. בסוף מישהו יבין שלמרות ההפרעת האישיות הגבולית אני חכמה, רגישה ובן אדם מוסרי עם ערכים יותר מאנשים רגילים למינהם.

מודה.

ככל שגדלים החיים נעשים יותר קלים.