המשפחה שגורמת לך לחשוב בעיקר על ירושה.
מתיש.
בעיקר ששאר החיים שלי פגומים כל אחד בצורתו.
היום אבא שלי אמר לי שאני לא מציאותית...
ששאלתי אותו מה לא מציאותי בי, אחרי שהוא לא הסכים להגיד לי, הוא אמר שזה שאני גרה לבד ולא מממנת את עצמי, זה אומר שאני לא מציאותית.
אז איך שאני לא אחשוב על הירושה שלי? הוא מלמד אותי שהמציאות מתחילה מכסף ונגמרת ב... כסף.
ורגע, זה שהוא נותן לי לגור בדירה שלו (הוא גר אצל חברה שלו), משלם לי כמעט שנה את החשבונות, מכניס לי פה ושם כסף לחשבון... זה קורה, זה קיים... אז זה לא מציאותי? אם אתה נותן אז תשתוק. אמרתי לו שאני לא מתכננת עליו כל החיים (הוא הצדיק אותי ואמר גם שאני לא יכולה כי אין לו), אמרתי לו שאני לא נהנת מזה (הוא אמר שהוא יודע שאני לא נהנת מזה).
כל זה התחיל אחרי ראיון עבודה שהיה לי לעבודה בשדה תעופה, שהוא השיג לי דרך אישתו של חבר שלו שעובד איתו. שהיא אמרה לו שלא צריך אנגלית, הוא אמר לי שלא צריך אנגלית, ווידאתי מראש איתו טוב טוב. ובראיון, שאלו אותי על אנגלית... מממ... אני רציתי לקום וללכת, אבל בגלל שיש לי פרוטקציה כלשהי, המשיכו איתי את הראיון. הבחורה היתה חמודה, אמרה לי שתראה מה אפשר לעשות בשבילי, מניחה שבגלל הפרוטקציות.
וכל זה, ברור שאני יכולה לעבוד בעבודה הזאת, לא באמת צריך אנגלית, ואם יצטרכו אני אדע להסתדר, זה יקרה לעיתים רחוקות... אני לא יודעת...
שונאת את זה שאני לא יודעת אנגלית, יותר מזה שאנשים מקשרים את ידיעת האנגלית לאינטיליגנציה, זה באמת מפריע לי בחיים. וכן אני עוד לא ניסיתי הכל בשביל לדעת... אבל תאמינו לי שניסיתי, מכיתה ד' מנסים ללמד אותי אנגלית עם שיעורים פרטיים וכו'... ללמוד שפה זה אף פעם לא נגמר... ו... אני לא יודעת מה לעשות, זה נראה כל כך מייאש... אין לי קליטה לשפות, יש לי זיכרון לטווח קצר גרוע, אם הוא קיים בכלל... יש לי זיכרון צילומי, אבל מה אני יכולה לעשות עם זה בקשר לאנגלית חוץ מלצייר ציור על נייר טואלט ולנגב איתו את התחת?
אבא שלי כמובן, יודע לעודד בן אדם שכמו שתינוק בן יומו יודע ללכת, אמר לי "בלה בלה בלה בלה" אמרתי לו שאני יודעת... הוא אמר שאני אהיה מציאותית... אמרתי לו שאם אני עדיין חיה אני מציאותית כנראה... הוא אמר שאני מאיימת רק על עצמי... עצרתי את עצמי להגיד לו שאני יודעת שאם אני אתאבד הוא יקום על הרגליים מאד מהר (תכלס יהרוס לו את החיים, ואני די אשמח לראות את זה מלמעלה. על מילים משלמים). יש לו מזל (גם לי, גם לי...) שיש בי יותר חוכמה מכמות האינטיליגנציה הרגשית שלו, ועם ההפרעת האישיות הגבולית, הנטיה האובדנית (שעוצמתה משתנה מתקופה לתקופה), נטיה לדיכאון ( אני לא יודעת אם אני בדיכאון, מה שכן התפקוד שלי לקוי בהחלט, והרגישות יתר שקשורה גם להפרעה הנפשית)... ואיכשהו, כנראה מהחוכמה, האינטילגנציה הריגשית והמודעות העצמית עד כאב (כאב עצום), המילים הטובות ששמעתי פה ושם (פה זה ב... נגיד תל אביב... ושם זה באילת), הצלחתי להגיע לגיל 26 (כמעט נו) שאני עם שאיפות לגבי העתיד, מנסה ומאמינה בעצמי (!) למצוא זוגיות, וביננו אני לא עצמאית כלכלית, אבל אני גרה לבד עם 2 כלבות, יורדת איתן 3 פעמים ואפילו יותר ביום ולא מתלוננת לרגע ונהנת מזה, ומנסה לבנות את החיים שלי עם מה שיש, היכולות והמגבלות שלי, שהמגבלות... בשביל זה אני צריכה את אבא המסור שלי כמו סוג של חיסכון בבנק שצועק עלי שאני נוגעת בו ועושה לי מצפון ואומר לי כמה אני לא בסדר, ואז אומר שאין מה לעשות הכל בסדר (בנתיים!). יציב והחלטתי, אין ספק. מה שכל ילד צריך מאבא שלו, יציבות וביטחון.
ולמה אני אומרת שהמשפחה שלי גורמת לי בעיקר לחשוב על הירושה? גם לי לא חסר במחשבות "כסף כסף כסף" כמו אבי האהוב... כי זה שהוא מסיע אותי למקום למקום, מונית יכולה להחליף אותו, כלומר, כסף.
ארוחה בשישי, חגים וכו'... קצת מפיג את הבדידות, זה נכון. הבדידות נקטעת בתסכול. נהדר. מעדיפה לשלם לאנשים מצחיקים שיעבירו לי את הזמן.
ואם היה לי כסף, היה לי אוטו, אוטו יעשה אותי ניידת... יש לי חברים פה ושם, לא בהכרח הכי טובים, אבל הם יכולים לספק לי חברה אנושית עם חיוך, ורובם אפילו עם חיוך אמיתי.
העזרה שעכשיו אבא נותן לי בגלל ששברתי עצם בכף הרגל ואני לא יכולה לדרוך עליה כבר שבועיים... בקלות כסף יכל להחליף אותו... לשכור לי לחודש איזה חדר בקיבוץ, בשביל להוציא את הכלבות לטיול צריך בסך הכל לפתוח את הדלת, וללכת לרופא... שוב, מונית. אוכל, מזמינה אוכל, גם ככה אני אוכלת ג'אנק, איתו ובלעדיו.
וכמו שהיום הוא הוכיח בנסיעה, שזה ברור שהוא הבין שמחשבות אובדניות זה חלק ממני (" אם אני עדיין חיה כנראה שאני מציאותית" ) התגובה שלו, לדעתי היתה מלחץ, ובאמת מזה שאכפת לו לאבד אותי... הוא לא סתם עושה את הדברים האלה... אבל כמו שאמרתי בעבר ורמזתי פה, האינטילגנציה הריגשית שלו שווה לאיטינילגנציה ריגשית של חרגול, כך... שהמילים שלו... רק מתסכלות וגורמות לי לראות אותו בתור ארנק מדבר שרק מתסכל. מילים כואבות. מוכנה שבר ברגל עכשיו שנה, רק קחו ממני את האבא הזה, תנו לי כסף או לפחות בן אדם אחר עם אינטיליגנציה רגשית לפחות של פיל.
בעקבות השלמת העובדה ששברתי עצם בכף רגל, עברה לי מחשבה בראש ש 'למדתי להשלים עם כל דבר שהוא זמני'. ואז חשבתי לעצמי 'היי רגע, החיים הם זמניים, אני מצליחה להשלים איתם? מממ אני בתהליך להשלים איתם ועם מה שיש... אבל החיים זה לא חודש של הליכה בצליעה... זה בעצם להעביר עשורים שלמים של צליעה ריגשית נוראים ונוראים פחות.'
לא, לא משלימה עם מה שזמני, אבל המודעות עוזרת לי, אחרי דקות, שעות, ימים... להשלים בסוף עם הדבר. ומה שטוב, הקונפיליקטים בין ההגיון לבין הרגישות יתר שלי במוח מקצרים לי את החיים, שזה אומר שיהיה לי עם פחות דברים זמניים נוראים (ונוראים פחות) להשלים בהמשך החיים (או לא בחיים).
מממ לא הזכרתי את אמא...
טוב, היום היא לא היתה משמעותית יותר מידי, היא שם במחשבות וברגשות שלי אוכלת לאט לאט את השפיות שלי, אבל היום ההדחקה ניצחה... לכו תדעו מה יהיה מחר. מחר יום חדש, ומחר יכול להיות יותר גרוע. וגרוע זה טוב, כי זה מקצר את החיים שלי, מה שמוביל לטוב- לחיים קצרים. יש בי אופטימיות והיא תנצח. יש בי עוד תאי שפיות ספורים לנצל. יש בי עוד... יש לי עוד הרבה שנים לחכות לירושה. באסה.
אני משווה את המצב הרגשי שלי לגיל העשרה, בהחלט עכשיו יותר קל לי להתמודד... אבל אני לא בהכרח רוצה יותר לחיות, או בהכרח יותר נהנת... פשוט בהכרח יותר... משלימה עם המציאות.
ואני לא רוצה שאבא או אמא שלי חס וחסה ימותו בקרוב... כי קודם לפניהם אני מחכה לפטירתה של אחת מהדור שלפניהם, שלה לא חסר... אבל משפחה דוחה (לא, לא טיפשה כמו הצד השני, פשוט דוחה) מהצד הזה, לכו תדעו מה יהיה עם הירושה שלה ואיך זה יתחלק בין 3 אחים... אחת פסיכופטית, השני אני לא יודעת אם הוא אוהב משהו חוץ מבעלי חיים וכסף, והשלישית זאת אמא שלי שהיא... שבר כלי שאיכשהו עדיין מתפקד.
"יש בי אהבה והיא תנצח" יש כאלה שאומרים... ואני אומרת, "אם אין לי אהבה אז לפחות כסף לקנות נעליים".
כלי פלסטיק יקר שמנסה לא להשבר
גלית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
gamete
