ויהי אור, כלשהו.

טוב אז בשבועיים האחרונים אבא שלי קרקר סביבי יצאנו הרבה לאכול בחוץ, בעיקר קניות קניות וקניות.

אמרתי לו שאני יכולה להשאר לבד ואין בעיה עם זה, בסך הכל אין בעיה עם זה...

אבל נגיד עכשיו אין לי מה לעשות, ואין לי עם מי להפגש... אני יכולה לשאול אנשים יותר אבל אני כבר מתחילה לשאול אנשים שלא התראנו שנים, זה פטתי.

ויש כמה אנשים שלא נראה לי שירצו להפגש איתי אני מרגישה לא ממש נחוצה או משהו כזה.

לא יודעת איך להסביר את אבל עכשיו אני בבית על סף דמעות כי... אין לי מה לעשות? אני לא יכולה להעסיק את עצמי בבית לבד אני ישר חושבת שהחיים שלי חרא. לא שאני עושה דברים אני לא חושבת את זה, אבל שאני עם אנשים או עושה משהו (למשל קניות על חשבון אבא) זה מסיח את דעתי כמה אני שונאת את החיים שלי.

אז אני יכולה לחבר בנואשות לעשות משהו ולשאול כל מיני אנשים שלא קשורים לתקופת החיים שלי עכשיו אם בא להם לעשות משהו... ואני יכולה להזמין פיצה ו... כלום?

החיים שלי משעממים, אומללים ואנשים מסננים אותי וזה אפילו שהם לא יודעים שאני כזאת דיכאונית, זה סתם בגלל האופי המעצבן שלי. או בגלל שהם לא ליד המחשב:)

אה עכשיו קיבלתי הודעה ממישהי מהעבודה שהיא מתגעגעת... אז יש לי חברים!

שמישהו יהרוג אותי

גלית שלא יודעת להסביר את עצמה.

קמתי בבוקר והופתעתי לגלות שאני עדיין נושמת. טוב אולי לא מופתעת אבל מבואסת בהחלט.

החיים שלי בזבל. טוב אולי לא בזבל אבל בהחלט מונחים איפשהו ברחוב ומחכים שמישהו טוב יקח אותם אליו. למשל השטן או משהו.

אני לא מאמינה שאני בת 25 עוד חודשים והמצב שלי הוא רביצה בבית שאבא שלי שומר עלי שלא אהרוג את עצמי.

חלומו של כל גבר לצאת איתי...

החיים שלך טובים? אתה ישן טוב בלילה? קם בבוקר עם חיוך?

בשביל מה אתה צריך את כל זה?!?!?!

אתה יכול לצאת איתי! בת 25, מטר וחצי של שיגעון חושי (שלילי בעיקר), בעיות גניקולוגיות, חרדה מאינטימיות, חרדה חברתית, בעיות הסתגלות, מלוכלכת, עצלנית, מבולגנת, אינטרסנטית, חומרנית, מניפולטיבית, דיכאון, מצבי רוח קיצוניים, נטיות אובדניות, בעיות כלכליות ומה עוד אפשר לבקש?!

יותר גרוע מזה לא תמצא!

אז אם אתה מחייך בבוקר ואתה חושב שזה שגוי בו תצא איתי לדייט ויהיה לנו בכי עד אור הבוקר מטרף חושים.

התחזית להיום:

חלון סגור עם דמעות במיטה

התחזית מוגשת בחסות אני-בוהו-מסכנה-הצילו.

אני מתכוונת אלי, שאני רוצה למות ובלעתי כדורים, וקניתי חבל תליה למקרה שאצטרך וגם ניסיתי והסתבכתי עם העץ וכל החרא הדפוק הזה... (יצאתי מטומטמת)

"לכולם החיים קשים"

התגובה שלי: אז יאללה בואו נעשה מסיבת התאבדות

צריכים לעזוב אותי בשקט אנשים שחושבים שמה שהם יגידו יעזור, ואפילו להפך, תבינו, מה שתגידו לא יעזור.

אחת אומרת לי שכל אחד חי לבד...

כן, אני יודעת שתמשיכי בחייך אם אתאבד, אבל לאמא שלי זה יהרוס את החיים, אז מה שאמרת לא רלוונטי.

להגיד לי שלכולם החיים קשים פשוט מוציא אותי בכיינית חסרת כל הגיון.

נכון, אני בכיינית וחסרת כל הגיון אבל בנוסף כנראה יש לי בעיה מעבר לזה שאני חושבת שהחיים קשים, והאמת, לא יודעת עד כמה אני חושבת שהם קשים... הם פשוט לא כייפים ולא ממש שווים להשאר בחיים.

אז אני צריכה להבין שיש לי מחלה ופשוט לטפל בה.

שאומרים לי את זה אז זה גורם לי לחשוב "אז אני סתם מטומטמת שלא יודעת מה היא עושה?" למרות שבזמן האחרון זה גורם לי לחשוב "איזה אנשים מטומטמים שלא יודעים מה המשמעות של מה שהם אומרים למי שהם אומרים"

אז המלצה שלי- סתמו.

ועדיין כמו בגיל 17 שפתחתי את הבלוג אני רוצה למות.

אז זה לא גיל ההתבגרות סוער, זה פשוט רצון אמיתי לא להיות פה.

לא שהחיים שלי כאלה נוראים, אני פשוט לא רואה אותם כשווים לחיות...

עכשיו חזרתי משיעור על קטנוע אני מנסה להוציא רישיון.

קשה לי שהיינו במגרש עם עוד אופנועים שאני מנסה למצוא את עצמי ולהשתלב באימון שזה פעם ראשונה שלי ואני לא יודעת מאיפה מותר לנסוע מאיפה לא, ואני לא רוצה להפריע לאף אחד.

סיימתי את השיעור כרגיל על סף בכי, וזה לא המקום ממש למצוא בו תמיכה ריגשית מן הסתם. הייתי על סף לוותר והמורה אמר שזה בחירה שלי, זאת לא התמיכה שחיפשתי אבל התפלק לו גם שאם זה לא היה בשבילי הוא היה אומר לי את זה.

אין מה לעשות, אני כמו ילדה קטנה- צריכה מחמאות ועידוד.

ואני כל כך רגישה לטון דיבור שהוא מעיר לי זה נשמע כאילו "איך לא ידעת!?" וראיתי שזה ככה כל המורים שם... ככה ש... אני זוכרת שהמורה נהיגה לאוטו היה חבר של אח שלי אז היה נחמד איתו... הטסטים היו זוועה. עברתי טסט חמישי מרוב שהייתי לחוצה כל הזמן בטסטים... אני לא אוהבת שמסתכלים עלי. מבחינתי הייתי רוצה להעלם לעד.

אפשר לקרוא את השורות האלה ולהגיד "היא לא בוגרת נפשית" ובאמירה הזאת אפשר לצדוק. ובאמת צודקים.

זה לא שאני חושבת שמה שאני עושה בחיים מיותר, להוציא רישיון, ללמוד, לעבוד- לא מיותר. פשוט החיים עצמם, בכלליות מיותרים.

אני כאן עדיין בגלל הכלבות שלי, ובגלל אמא שלי. השאר- לא מעניין. שאר המשפחה לא מאמינה לרגשות שלהם, ושאר האנשים שהם לא משפחה יהיו קצת עצובים וימשיכו בחייהם. אבל הכלבות שלי יצטרכו למצוא בית אחר, וסביר להניח שבית פחות טוב, כי אין כמוני. ואמא שלי תתמוטט.

בסדר, עדיין לא הגעתי לקצה. שאגיע לקצה, אפלס לי את שאר הדרך לכיוון שאני רוצה ללכת אליו ברגעים אלו ממש.

יום חמישי, מסיבה.

שוב, זה לא שלא אהנה... זה עדיין לא נראה לי מספיק חשוב וכיף כדי להשאר פה.

גם המסיבה כרוכה בתסכול. אני אהיה גמורה מעייפות, אצטרך לקום למחר למשמרת בוקר בשישי, ובגדול שום דבר לא מעניין אותי באמת. אני הולכת כי זה יגרום לי לחייך, מה שחסר לי בחיי האדישים, וגם ככה חיי החברה שלי חלשים ואני טיפוס שכן מחפש חברת אנשים (לצערי הטבע האנושי הזה, למה לא נולדתי לטאה?). הטבע האנושי מנצח, אני צריכה אנשים לידי וכיף לרקוד. אבל אם מישהו מתכנן לירות בי, אני מוכנה גם לפני המסיבה. לא קריטי.

ואני כאן במקום לנקות את הבית, ללמוד, ואפילו לישון. כנראה אלך לישון. קודם אוכל ארוחת בוקר בריאה ומושקעת. לחמניה עם שוקולד.

עבודה ב4 עד חצות. העבודה בקומה 6, נראה לי מוות מובטח, לא? אבל זה יעשה טראומה לחלק מהעובדים... אבל תחשבו איזה טוב זה יהיה, ואפילו חסכוני לחברה... במקום מונית הביתה ב12 פשוט לקפוץ מהחלון. קל ופשוט.