ויהי אור, כלשהו.

אני יושבת עם תחתונים בלבד (ומגן תחתון בשביל הדקויות), לבד בדירה ששייכת לאבא שלי.

יש לי דה זה וו זה קרה לי גם בגיל 19. טוב הבית היה אז יותר מטונף, אין ספק שהתבגרתי מאז, לפחות בסטנדרטים של הניקיון (יש עוד לאן לשאוף).

לא מפריע לי הדה זה וו בקשר לעירום הכמעט מלא מול המחשב, לא מפריע לי גם הכתיבה בבלוג, לא מפריע המוזיקה שמגיע לסלון מהחדר, לא מפריע לי ה-2 כלבות שרובצות 2 מטר ממני...

עוד שבוע וחצי אני אהיה בת 27. ככה לא דמיינתי את גיל 27.

והנה הדמעות מתחילות לזלוג...

בגיל 24 חשבתי שבגיל 27 כבר אגור עם בן זוג... או לפחות אחרי קשר שנמשך יותר מ3 חודשים, או לפחות אחרי קשר...

נשים את השעון הביולוגי בצד, אני לא צעירה, הרבה כבר תפוסים בגיל הזה, עם צעירים אני לא אצא כי אני כן מסתכלת קדימה על מי יכול להיות אבא של הילדים שלי וכיוון לחתונה וגם מבחינה כלכלית מה הגבר שווה... שזה הגיוני לגיל שלי... אבל רגע, יש לי בועות סבון בתיק, אני רואה ערוץ ג'וניור, בוכה ברגעים "עצובים" בקומדיות ועם בעיות בואגינה שלי שמתחילות להצטמצם (אבל למי יש זין כבר לזה!?!, תרתי משמע) ותודה לכל גברי האינטרנט "שהתנדבו" אחרי שסיפרתי להם את נפלאות המסע שעבר על הואגינה שלי, אבל היי, אני שווה יותר מזה, או... מי אתם חושבים שאתם? למה שאתם תגעו בי? אז כן, הבעיה פה היא יותר עמוקה מהואגינה שלי, ויש בה יותר עובי מהזין שלכם. אם לא היה לי בעיה שכל אחד יגע בי, אם זה היה כל כך פשוט זה כבר היה עובר לי גבר דביל וזר מהאינטרנט עם האף הכי ענק שראיתי מעודי. נראה לי רק האף שלך לבד היה יכול להרחיב לי את הואגינה מספיק.

אני לבד מבחירה, כלומר, תמיד יהיה את זה שיסכים לצאת איתי, ויכול להיות שירצה קשר רציני... אבל נתקלתי בגברים כל כך ילדותיים, ולא, זה לא מסתכם בלראות ג'וניור, הלוואי עלי שזה היה האופן שבו הילדותיים שלהם היתה באה לידי ביטוי.

רק אתמול אמרתי לאחד שממש התלהב ממני ש"זה לא זה" לקח לו זמן להבין עד שהוא שאל "מה אז לא בא לך עלי?" אני מצידי עניתי "לא ממש". מצטערת, הבאת את זה על עצמך בחור. וצחצח שיניים.

הוא מאאדדדד רצה לישון איתי כפיות, אז ברור שאני אבוא אליו אחרי משמרת לילה, שגם למחרת יש לי משמרת לילה.

אמרתי לבחור "אני לא יכולה הכלבות לבד" הוא ענה לי "הם יהיו בסדר אל תדאגי"

אז זהו. שלא. מי שיהיה בסדר זה אתה. רחוק. ממני.

לא רק זה... הראיה הכללית שלו היתה בלספק לו את הצרכים עכשיו. ובעקשנות. הגישה הזאת הורידה לי את כל החשק בכלל לראות אותו.

זה מחמיא שכל כך רוצים לפגוש אותי, מזמן מישהו לא התלהב ממני... מצד שני, לאט, בן אדם.

מקרוב לאפס תקשורת ואמון בבני אדם עד אליך יש תקופה מכובדת.

בשביל להיות בקשר עם מישהו אני צריכה לשנות הרבה דברים באורך חיים שלי. נקיון, הרבה דברים של נקיון. טוב נו גם כמה הרגלים... טוב נו הרבה הרגלים. לא בגלל שאני רוצה להשתנות בשביל שמישהו יאהב אותי... אני צריכה להשתנות כדי שאוכל לחיות עם בן אדם בלי להרוג אותו במקרה הטוב או את עצמי במקרה הפחות טוב.

אז כן, גיל 27.

אני לא בקשר עם המשפחה שלי יותר מידי.

כבר אמרתי לאח שלי שאני מעדיפה לבקש מאדם זר ממסגרת כלשהו שהייתי בה, לבוא לישון אצלו אם נתקעתי בתל אביב מאשר לבוא אליהם.

אבא ואמא שלי זה 2 האנשים היחידים שבאמת אכפת להם ממני... רק שהם משגעים אותי, לא באמת מבינים אותי ושהם מעבירים לי את רגעי הבדידות שלי זה מלווה בהרבה תסכול וחוסר נוחות.

יש לי חברות טובות, שאני מאד אוהבת. אבל בפרופורציה, חברה כמה שהיא טובה היא לא תהיה שם תמיד, יש לה את המשפחה שלה והדברים שלה. אני אפילו לא מבקשת את מה שאני "צריכה" מבחינה מנטלית, זה ינחול אכזבה גדולה... לא בגלל שהן חברות לא טובות, פשוט בגלל שזה לא תפקידן בתור חברות. רמת הבדידות שלי היא גדולה מידי בשביל חברות. אה וביננו אני יכולה לא לדבר כמה שבועות איתן וזה יהיה לגיטימי לחלוטין.

אם לא תהיה לי משפחה משלי... נראה לי שאני צריכה כבר עכשיו לעשות ביטוח סיעודי לעובדת זרה.

אולי אני פסימית אבל בנתיים אני לא בטוחה שהעניינים השתנו, אני לא צעירה, בנות בגיל 27 עברו מערכות יחסים ודברים מבחינת תקשורת הרבה יותר ממני. יש להן הרבה יותר ניסיון, אני עדיין לא מכירה את עצמי בקשר עם גבר. כלומר אני מכירה את עצמי, וזה לא נראה מבטיח בכלל...

אני במקום אחר היום, ובאמת כל יום הביטחון העצמי שלי והיכולות הרגשיות שלי מתפתחים... עדיין, המרחק המנטאלי בין מישהי ממוצעת בת 27 לביני הוא משמעותי.

אם אני מגיעה לגיל 28 ואני עדיין במצב הזה... אני טסה להודו או תאילנד או לאיפשהו עם מצלמה ומתעדת את החרדה החברתית שלי. ובכללי את החרדה שלי. מכל. דבר. יהיה דמעות.