ויהי אור, כלשהו.

טוב ההוא מהפוסט הקודם כבר לא איתי.

דיברנו בטלפון לא נפגשנו כי הוא היה חולה, הוא סיפר לי שהוא חושב עוד חברה הקודמת שלו אז אמרתי לו "ביי".

הוא היה די בשוק כי זה הלך ככה:

אני: טוב אז למה אתה לא בטוח מה אתה רוצה?

הוא: מה שקרה לפני שבוע אבל זה לא הדבר העיקרי...

אני:טוב אני להסביר בלה בלה בלה

הוא:בסדר אבל זה לא עיקרי...

הוא: ויש לי בעיה עם הכלבות שלך...

אני: טוב אין לי ממש מה לעשות

הוא: את לא צריכה לעשות זה חלק ממך

אני: טוב ומה עוד?

הוא: ואני עוד חושב על מיכל...

אני: טוב אז אני אגיד לך מה אני מחליטה, אני לא רוצה את הקשר הזה ולא רוצה לדבר איתך יותר

הוא: שתיקה...

אני: אמממ ביי?

הוא: אני לא יודע אם את צוחקת או לא...

אני: אני לא צוחקת למה שארצה להיות עם מישהו שחושב על החבהר הקודמת שלו?

הוא: זהו שאת לא רוצה

אני: בידיוק, אז תמשיך לחשוב עליה, ותחזרו, תפרדו ותחזרו שוב זה מאד טוב

הוא: אני משתדל שלא...

אני: בקיצור ביי

הוא: ביי...

זה נראה שהוא היה די בשוק, מאיפה הביא בכלל את הרעיון שאני צוחקת, והביי שלו בסוף היה ממש בטון מסכן. למרות שהדיבור שלו בכללי מסכן, אבל זה היה מסכן במיוחד.

אחרי 3 שבועות שהתייחס אלי כמו מלכה, תפס טרמפ על משהו שקרה, שילך לעזאזל.

 אבל מה?

אני חלמתי שהוא שולח לי הודעות בוואטאפ וקטעי וידאו שלו וזה גורם לי ממש להתגעגע, שגם במציאות אני מתגעגעת ומתאפקת לא לפנות אליו... אמרתי לו בחלום שאם הוא רוצה לחזור שיגיד ושיפסיק לשלוח לי תמונות שלו. ואז התעוררתי.

ומה עוד חלמתי (תגידו נואשת, ותהיו צודקים) שאחד מהדייטינגבוק שהוא ממש נראה טוב ומוצא חן בעיני שלא מגיע אלי לפייסבוק אחרי שנתתי לו את השם המלא שלי, חלמתי שהוא מגיע.

כבר יומיים עברו, ואני כמו מפגרת עדיין אופטימית שהוא יגיב לי, כי בפעמים שעברו לקח לו יום להגיב. המחשבה שהוא ראה משהו בפרופיל שלי והחליט שלא... מבאסת לחלוטין.

אני כל כך רוצה קשר וזקוקה לחיבוק ואהבה שאני חולמת על זה, לפחות חלומות טובים... נראה לי שזה מראה על שינוי שהמוח שלי עבר, הוא פחות דיכאוני וחרדתי מבעבר. בעבר היו לי חלומות רעים כל הזמן.

וזהו... אלך לחבק את יוקו.

הקונפליקט המתועב הזה בין אהבה עצמית עילאית לבין שנאת אמת בתוך האישיות שלי מחולל מסיבה.

אז לפני כמה ימים, כהרגלי מזה שנים, חודשים עם תקופות כבויות בין לבין, לקחתי 16 כדורי הרגעה רק כדי לטשטש את היום הקרוב ולתת לעצמי לשרוד אותו בלי השלכה חזקה של הראש שלי לקיר עם או בלי שאר הגוף. בגלל שלקחתי את הכדורים נרדמתי ולא בדקתי את האפשרות של השלכת הראש של עצמך לקיר בלי שאר הגוף. נשמע כואב וסופי בהחלט. 

השאלה הפותחת של החברה שמי יתן לאלוהים ידלל חסרי אינטילגנציה רגשית, ושל הפסיכיאטרים: "האם עשית את זה למשוך תשומת לב?"

אז ככה, מעולם לא עשיתי את זה בשביל תשומת לב.

תמיד זה נבע ממצוקה בלתי נסבלת והפרעת אישיות גבולית.

הפעם הזאת כמה מפתיע, גם בוצעה בלי שום כוונת צומי מהסביבה לקוית החסר, אבל עם כן ניסיון לחפש עזרה לפני או אחרי המקרה להתמודד עם המצב הרגשי שלא הצלחתי לשאת.

חיפשתי לפני, אפילו התקשרתי אליו, באמת אליו, למיקי מאוס. הוא לא שמע, נרדם, סינן, בקיצור- לא ענה. פעמיים. אחרי זה ניסיתי בפייסבוק לחברה, היא לא היתה במודה להקשיב אם נושא השיחה לא היה היא (שזה לא רע, פשוט ממש לא עזר לי ותסכל עוד יותר). מנואשות אמרתי לה- "לקחתי כמה כדורי הרגעה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי!" או ציטוט אחר, סביר להניח. אני יכולה לבדוק בפייסבוק אם למישהו פה זה חשוב. אבל זה אותה מהות.

קחו כמה שעות קדימה קורה תסריט רע. רע מאד.

בעבודה, שאגב לא הייתי אמורה לעבוד באותו יום, מחפשים אותי בטלפון בטירוף, ואם לא בטירוף אז לפחות בכמה ניסיונות שעברו את האחדים. ולא עניתי, השם ישמור.

בסוף, יש לי מזל משמים, מזל חרא. להתפאר שיש לי קרוב משפחה בעבודה במחלקה אחרת שימש כנגדי, או לא יודעת איך, הגיעו אליו, הוא התקשר לאבא שלי. אבא שלי "טוק טוק טוק" בדלת, אני רצה ערומה לדלת "שיט אבא!" במחשבות. "רגע רגע" נאמר מפי.

"אני לא לקחתי כדורים". אבל המזל משמים טפטף גשם של חרא לכן האמת התגלתה. כן כן זה מטופש להאשים את המזל ולא את עצמי, זה גם צפוי בדיעבד הסיפור, ועדיין גשם חזק! מאד!.

והכי מצחיק?

מה שקרה הוא להלן:

שישי שבת עם מיקי מאוס, שבת יש לו יומהולדת. שישי הולכים לדיקסי, המבורגר, גלידה, טעים, נחמד, מצחיק, הביתה, לישון. שבת דרכנו מתפצלות כל אחת לאימו הגרושה. לי בראש היה מובן שנפגש אחר כך, גם הדיבורים על הסוף שבוע כללו את שבת, אני זוכרת בבירור שאמרתי כמה פעמים אולי בויראציות שונות "טוב אז נעשה את זה מחר" בזמן אחר לא רחוק בזמן, באוטו שהוא מוריד אותי אצל אמא שלי "תתקשר אלי שתסיים מבאס אותי שאנחנו צריכים להתפצל".

השעה סביבות 1 בצהריים אני יורדת אצל אמא שלי הוא ממשיך לשלו. השעה 3 וחצי אני שולחת לו הודעה כלשהי הקוראת לדעת מה קורה, תשובתו לא כרצוני אבל זה לא רלוונטי "רק עכשיו נכנסו למסעדה". אני הביתה, נרדמת. הוא מתקשר 7 ועשרים בערך, מה? הוא נפגש עם חבר שלו כי זה חבר שהוא לא ראה מזמן והוא בצבא בקבע ובקושי יוצא הביתה. כיף חיי מתגשם, תחושת הברזה, דחיה ושאר החרדות שלי צפות, עם החתיכות חרא מהגשם של המזל שלי.

הוא? לא מבין. "מצטער שקרה ככה, לא הבנתי נכון אני לא הברזתי לך" או ציטוט אחר בסיגנון.

אני? מתחרפנת.

הוא? לא מבין למה. מן הסתם שלא יבין למה, הוא לא בחורה עם רגישות יתר חרדות עולות על גדותיהן והפרעת אישיות גבולית.

אני? "אני לא מצליחה להתמודד עם זה"

הוא?"עם מה?"

אני?"עם זה שהברזת לי"

הוא? התעלמות ממושכת! מאד!

פטיש בראש למיקי מאוס התקבל בברכה. ממני. באהבה.

ולמה זה מצחיק?

להלן הסיבה-

זה מקרה מטומטם וקטן עם הגזמה מצידי.

ולמה אני חושבת שזה מצחיק? כדי שלא תגידו לי "אני חושב שאת מגזימה". כי אני יודעת, מילים נוספות לא יוסיפו לי ידע על הסיטואציה.

אם יש לכם תרופה שתעזור לי להתמודד עם זה? תגידו, תביאו, בכיף. מילים מיותרות? לא תודה.

תיאור מקרה נוסף:

אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה הרבה זמן. עוד רבע שעה השעון מצלצל (5:45) משמרת מ7 וחצי עד 15:30. ערה- מאחת בצהריים.

כיף חיים מטורף.

ושמישהו ידפוק פה פטיש בראש לחברה שלי שיושנת אצלי (כי היא מנתניה והיינו בחינה באשקלון) שהפאלפון שלה עושה צלצול של הודעה אבל ממש חזק וזאת פעם שניה הלילה! לילה? בוקר נו...

המצב רוח סביר, אפילו מרוצה. ו"אפילו" כי ממש קשה לי להודות בזה. כי זה טיפשי. זה יחלוף כיוון שאני לא יציבה ואני מרוצה בלי סיבה כמו שאני עצובה בלי סיבה. בכל אופן אני צריכה לקום עוד 3 שעות לעבודה משמרת מ7 וחצי עד 3 וחצי, וחבל לי להפסיד את המשמרת הזאת כי היא 125 אחוז. אם לא אצליח לישון, יש סיכוי די סביר שלא אצליח להחזיק כל המשמרת, אם בכלל.

אני גרה בדירה ששייכת לאבא שלי, מי שלא ידע, עכשיו יודע.

הוא כל הזמן מתלונן על זה שהבית לא נקי, מבולגן ובלה בלה בלה.

יש משהו בדבריו, באמת כיור מלוכלך יכול לעשות סתימה, להשאיר כתמים ועוד כל מיני דברים.

אבל... על מה הוא מתמקד? התריסים. כן, התריסים מלוכלכים והם עלו לו כל כך הרבה כסף.

מקווה שהילדים שלי יקבלו תורשה של אייקיו של מישהו אחר במשפחה.

מחר זה 3 שבועות שמיקי מאוס (מצטערת, קשה לי להיות רצינית בנושא שכל כך מלחיץ) סובל אותי.

הוא גבר חלומותיי, חלקית. בדברים החשובים לפחות.

חשוב לו להפגש איתי, וזה בולט לעין. אפילו לאוזן. נותן לי להרגיש עדיפות ראשונה וזה כל כך כיף, תמיד רציתי להרגיש ככה עם גבר. בא לי לנפנף בו מול האקסים שלי ולהגיד להם "רואים? אתם מעפנים! השגתי מה שרציתי! אתה עם הפוקר שלך ואתה עם הציפורים והשיער הג'נג'י בזין"

ואמרתי חלקית כי אני מאד, ודגש על המאד, מתאפקת לא להתעצבן שהוא מתעצבן על דברים קטנים, שכנראה בשבילו הם לא קטנים אבל במציאות הכללית זה ילדותי. לכן, לא מרגיעים עצבים בעצבים אז אני מצליחה לשלוט בעצמי ולהרגיע אותו בכך שאני אומרת לו עם חיוך שזה בסך הכל משקפי שמש ואפשר לקנות חדשים. הוא התנהג כמו ילד גדול ולמרות שהיה ממש בא לו לזרוק אותם בכעס על הריצפה ולדרוך עליהן, הוא לא עשה זאת. החמאתי לו כי זה חשוב לחזק התנהגות טובה ואמרתי לו "כל הכבוד עכשיו התבגרת מנטלית בשנתיים".

אה, והשיער בחזה ובבטן. שיער? יער. ותספורת של חננה שהוא מתעקש להסתפר, ולא מוכן ללכת לספר שלי שהוא יודע להתאים את התספורת לבן אדם, ולמה? כי הוא לא מרגיש בנוח. נקבה.

בכל מקרה, זה שולי (נכון? כי אני עובדת על שכנוע עצמי. מראה חיצוני גלית זה פחות חשוב).

וזהו, אני צריכה עוד 3 שעות לקום.

גלית.

לכל אלה שעושים חיפוש "הכניסה בבגדי ליצן בלבד" או את השם המלא שלי בשביל להגיע לבלוג שלי, כנראה שאני מעניינת אותכם אז תדעו שממש טוב לי.

אני יוצאת עם מישהו כבר שבועיים והוא מתייחס אלי כמו אל נסיכה! אני לפני חברים שלו! בחיים לא היה לי כזה גבר שהתייחס אלי ככה.

ומי שעושה את החיפוש הזה למצוא אותי... מי את\ה?