ויהי אור, כלשהו.

     מה שעובר עלי לא ידוע, כלומר ידוע. לי. לסירוגין.

נמאס לי מהעבודה... לא מהעבודה הסזיפית והמשעממת שלי, חס וחסה, אני לא מחפשת הרפתקאות בעבודות זמניות... מה שכן האוכלוסיה יוצרת הרפתקה לא קטנה בכלל, ולא הרפתקה נעימה.

אני עובדת בשדה תעופה וישראלים זה לא הדבר האהוב עלי. למרות שהרוב בסדר גמור, פשוט אלה שאתה אומר להם לא לצלם והם עונים לך "למה זה בסך הכל קיר" צריך את כל הכוחות הנפשיים שלך, שחשבת לתומך שתצטרך אותם למשהו מועיל כמו... כמו... לימודים אולי, אתה צריך לענות לישראלי המעצבן שזה לכיוון הביטחון, וזה לא עניין של שאלה, פשוט לא לצלם. צריך בדיקה רקטאלית לכל ישראלי וישראלי ואז אולי הם יסתמו.

גם החומר שעובד איתי ביחידה לא מהעליתה של האינטילגנציה, במילים יפות יש להם אינטיליגנציה שלילית, ובמילים שלי האינטיליגנציה שלהם בתחת. ותאמינו לי שזה מחמאה, מחמאה שאני בכלל אומרת שיש להם אינטיליגנציה.

טוב אני מגזימה, אני עצבנית לאחרונה... או עצובה, או משועשעת... מה שכן זה לסירוגין מה שמשגע גם אותי. אבל בעיקר עצבנית.

מקודם חשבתי שזה מבאס כי כבר אין רכבות ואז בעצם הבנתי שאני עובדת בשדה תעופה ויש שם רכבות 24 שעות ביממה! אז גם משמרת שישי לילה זאת הזדמנות נחמדה לקפוץ למסילת רכבת (שרכבת באה, כן? סתם ככה זה לא יהיה מועיל. רק רציתי לוודא שאתם מבינים)

היה לי מספיק זמן להתכונן למבחן שהייתי צריכה לגשת אתמול. מהמשפט אתם מבינים מה היה בסוף. לא נגשתי ולא למדתי... פשוט 6 ימים בכיתי על מר גורלי... בזמן שבחור מאד חמוד מנסה לתמוך בי, ורואה את הטוב בי ואת הכדאיות בלהיות סבלני איתי. חבל מאד, אני לא סבלנית.

מבחינת האידיאל שאני מחפשת, מבחינת אופי, הבחור מלך. מבחינת תשוקה ומגע מיני... הבחור צריך לפתוח יוטיוב ולראות כמה הדרכות.

א. שישמור את השיניים שלו לעצמו.

ב. יש צלקות בעור שאני הייתי במקומו טסה גם לחו"ל לטפל ביצור הקטן הזה שצמח לו על העורף.

ג. הדבר ששבר את הקצת עצבים שהיו לי כלפי העולם החיצוני הוא... שהוא רצה שאתקשר בין שאני עם חברות שלי בהפרשת חלה (אל תשאלו למה) לבין זה שאני צריכה משם לטוס לעבודה. כמובן ששחכתי... ירדתי עם חברות למטה חיכיתי עם חברה למונית ואז ישר נסעתי לעבודה שאין לי בכלל מושג מה השעה... ואז חזרתי לחברה החוגגת כי שחכתי שם את המשקפיים. כישרון. טוב סטיתי מהנושא, רק שיצאתי להפסקה בעבודה התכתבי איתו הוא נשאר ער במיוחד לחכות לטלפון שלי!!! שהוא ער מ5 וחצי בבוקר!!!! וסיים את היום רק באיזה 11 בלילה!!!! הוא ממש התבאס, כלומר, ששאלתי אותו אם הוא עובד מחר אז הוא ענה שלא אבל כבר הלכה שעת שינה, ושהוא לא יכול לקום מאוחר מידי ויכאב לו הראש!!!

פה חטפתי קריזה. זה היה בתחילת המשמרת.. שחזרתי מהמשמרת לילה, קרובה ל24 שעות ערות כלומר קרובה לאי שפיות יותר מתמיד,  כתבתי לו שאין לי סבלנות לקשר הזה. וחבל לי.. כי התקשורת איתו סבבה... אבל יש גבול... בלי דרמות עכשיו. הוא הודה שטעה והגזים... אבל אם זה יקרה עוד פעם... כלומר, כאן צריך להפרד לשלום ואולי לפנות אלי עוד כמה חודשים שארגע. בתקווה.

שמחה על הדאגה, אבל... רגע... אני לא בת 12 והוא לא אמא שלי! וכאן זה לא פולניה!

אני צריכה להתחיל להתארגן לעבודה.

אם לא אלך זה יהיה לילה עם בכי סוער ופלייה (כזה כמו בבלט) לסירוגין. כי לא ברור המצב רוח שלי.

ואם זה ללכת לעבודה זה להראות את המצב שלי לאנשים שהייתי מעדיפה שלא, לא רוצה להשבר מול אף אחד. נמאס לי להראות חולשה. וגם שום תמיכה לא תעזור כרגע... אולי פסיכולוגית, אבל אין לי כסף... אז אלך לעבודה.