ויהי אור, כלשהו.

לפעמים אני מרגישה מותשת, כמו עכשיו... אבל אני יודעת שזה לא נכון.

אני כבר מחכה להליכה הבאה שלי, כנראה בערב או מוקדם מחר בבוקר (אני אחרי משמרת לילה, עדיין לא הלכתי לישון)

מחכה כבר לשיעור הבא של ריקוד על עמוד (זה לא רק לחשפניות! זה ממש מחזק ומחטב וזה כיף בטירוף)

אני מחכה כבר לשמוע מהרופא שלי שהתרופות מוכנות (אה אני אנמית ויש לי איזה חיידק מעצבן במעי...) אני מקווה שתוך חודש-חודשיים ארגיש כבר הרבה יותר טוב, שזה אומר יותר אנרגיות שזה אומר יותר הליכות ובכללי להיות פעילה יותר... אולי בסוף גם אצליח ללמוד כמו שצריך.

כרגע אני מתוסכלת מהאנשים סביבי.

הייתי בעבודה, יצא לי בעמדה כלשהי שיש לידנו מישהו מיחידה אחרת, לדבר עם 2 אנשים.

שניהם אגב ממש היה לי להגיד להם "טוב שתקו!" שניהם היו נחמדים ואנשים טובים... אבל האינטילגנציה הריגשית שלהם... פחות.

זה מתנשא ויהיר להגיד את זה אבל... נגיד תגובה של אנשים שאני מספרת ששבוע שעבר היה לי התקף פאניקה אחרי שהייתי לבד עם הקטנוע בכביש 4 שהיה אזעקה ויירוט מעל הראש שלי. "את צריכה להיות יותר חזקה"... יופי, אתה צריך לאכול פחות.

אני חושבת שהדרך הכי נכונה שלי להסביר את האנשים האלה זה שהם באים ממקום שבעצם לא מבין שלהגיד לבן אדם "אתה צריך להיות..." זה מיותר לחלוטין.

רוב האנשים שנמצאים במקום של מצוקה נפשית, או תסכול אפילו קטן מההתנהגות שלהם, או מהסביבה הם יודעים מה הם צריכים להיות, השאלה איך להגיע למצב הזה? אם אגיד 10 פעמים "אני חזקה" אני אהיה חזקה? ותגדירו חוזק, מה להיות חזקה זה להיות אובייקטיבית ראציונלית ואדישה ולקבל עובדות כל דקה ודקה שעוברת בחיי הצולעים?

היי, רגע, אני אומרת שחיי צולעים כי... כי... אני עייפה כרגע, מתוסכלת, ויש לי תחושת מיאוס ושעמום מהסביבה. חיי לא צולעים אני מתקדמת בשיעורים של פול דאנס וזה אחרי כולה 4 שיעורים!

הא הנושא, כל שנות הדיכאון שלי והנטיות האובדניות שלי ידעתי מה אני צריכה להיות, להגיד לי את זה, ואני בטוחה שלא רק לי, הגישה הזאת פשוט מורידה את הבן אדם השני במקום לעלות אותו.

כן אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה כלום לא יקרה לי שיש לי יירוט מעל הראש, כלומר סיכוי קטן שמשהו יקרה לי שיש לי יירוט מעל הראש, כלומר הנה עברתי את זה אני צריכה להיות שמחה שלא קרה לי כלום שהיה לי יירוט מעל הראש. אז לבוא להגיד לי שאני צריכה חזקה? שיואוו איזה מזל שאתם כאן, לא ידעתי את זה! חשבתי שאני צריכה להיות חלשה ולבכות כל היום על מר גורלי על זה שנולדתי במרכז ויש 2 אזעקות ביום.

מה אמרתם? פרופרציות? שיואו איזה קטע גם על זה לא חשבתי...

בקיצור, זה עבר לי... אבל התגובות של אנשים מסביב מעצבנות ולא עוזרות בעליל... איזה מזל שהם בסך הכל עובדים בעבודה שהם עובדים ולא פסיכולוגים או בעבודה טיפולית כלשהי ומקבלים כרגע מישהו עם חולשה נפשית וצריכים לעזור לו. (אזעקה)

הגישה הזאת של "אתה צריך..." מוזילה את הרגש של האדם בחוויה שהוא חווה, גורמת לו להרגיש אשם וטיפש על זה שלא התעשט על עצמו באותו הרגע, ואיך בידיוק אתה לא היית חזק? נו באמת! אתה לא יודע שצריך להיות חזק ברגעי משבר?

אולי זאת אני (טוב זאת אני) אבל כבר הבנתי את הגישה שלא מעצבנת ועוזרת (נראה לי... טוב לפחות לא מעצבנת) בני אדם במצב של חולשה נפשית כלשהי... נגיד, שיש מצב, שלא הצלחתי להציג שאני לא באה ממקום שיפוטי כמו שפסיכולוגים עושים, אני פשוט מנסה לתת לבן אדם לחשוב מה יכול לעזור לו לעבור את החוויה בכוחות המרבים ובצורה הכי יעילה ומסתגלת שהוא יכול, ואם אני רוצה להגיד משהו שהוא צריך להיות אז אני מוסיפה את המילים "אולי, יכול להיות..." כי מי אני שאדע מה טוב לבן אדם השני? אני יכולה רק להציע לו, וסביר להניח שההצעה לא "תהיה חזק" כי ברור שהוא צריך להיות חזק, השאלה מה יכול לגרום לו להיות חזק, האם מחשבה רציונאלית, אולי הסחת דעת מסוימת...

ואתם יודעים מה? לפעמים אני גם מוצאת את עצמי חוטאת ואומרת "אין מה לעשות צריך להיות חזקים" כי פשוט הקשר שיטחי, זה לא ענייני לחפור לבן אדם עכשיו בחיים שלו ובנשמה שלו, ולרוב אני מרגישה לא בנוח לעשות את זה...אבל תמיד אני הוסיף אחרי המשפט המעצבן הזה "השאלה מה עושים כדי להיות חזקים" או הסתייגות מסוימת מהמשפט כי הוא מאד מופשט מצד אחד ושיטחי מצד שני(ומעצבן מכל הכיוונים) ותכלס לא עוזר בעליל.

אוי הנה שוב יירוט מעל הראש שלי (לא באמת כן, לצורך המחשה בלבד) אבל רגע אמרו לי שאני צריכה להיות חזקה!

צודקים בהחלט! אז מה אם יש עכשיו 2 טילים שיצאו מאיזה 2 קילומטרים מולי והם הולכים לפוצץ טיל באוויר שחלקיו יכולים ליפול עלי. שולי. סיטואציה טבעית לחלוטין להיות בא חזק.

בסופו של דבר בשביל להיות "חזקים" צריך לעשות מניפולציות ריגשיות על עצמנו, לשנות מחשבות במודע, לחשוב על השלכות עתידיות בכל זמן נתון וזה הרבה יותר מהמשפט "תהי חזק" שמוריד לי את הביטחון העצמי שצריך תחזוקה ריגשית יותר מורכבת מ- "תהי חזקה".

אה המשך על התסכול מהאנשים סביבי.

גם מהאנשים שהייתי איתם בהפסקה, חוץ מאחת, הם משעממים אותי ומתסכלים אותי במקרה הרע.

עם התסכול למדתי להתמודד, עם השעמום לפעמים אני כבר מרגישה מותשת. הייתי רוצה לחזור הביתה ושיהיה לי אדם שהתגובה שיש לו להגיב לי על סיפורי היום שלי לא תהיה נטולת אינטילגנציה כללית שלא נדבר על אינטילגנציה ריגשית, שאם הייתי יכולה לייצר כזאת בצורה מלאכותית הייתי עושה הון מהמכירות רק לאנשים כמוני, שהיו קונים את זה בסטוקים ענקיים כדי לשים לאנשים את כמוסת "האינטילגנציה הריגשית" בכוסות של חבריהם לעבודה\לימודים.

בקיצור, תהיו חזקים, בסדר?

גלית.

הייתי היום בהרצאה של פרופסור יורם יובל.

הוא דיבר על כסף, הבנתי כמה אני שונאת אנשים זגפנים.

אני שאין לי שקל על התחת ממשיכה להוציא כסף כי לחסוך 200 שקל בחודש על אוכל במסעדה או שמלה לא יעזור לי לחסות את ה15 אלף חוב שיש לי כבר... עד שלא יהיה לי הוצאות על המצב הבריאותי שלי אין לי מה לנסות לחסוך, זה יהיה מיותר ומתסכל וישלול ממני גם את ההנאות הקטנות של החיים. די כבר עם העצה המטומטמת הזאת כאילו אני עושה שופינג ואוכלת ארוחות גורמה כל יום, וגם לא כל שבוע. בעצם גורמה אני לא אוכלת בכלל, כי זה קצת אוכל... לא משביע. אבל שופינג... כן יש מצב אני חוטאת באיזה 100-200 בחודש על שטויות. אה ואזכיר פה שאני לא מאלה שיוצאים ומוציאים על אלכוהול או בכללי יותר מידי בילוי עם אנשים שיטחיים שמעניינים לי את הפיטמה השלישית.

אחסה את החוב הזה כאשר אפסיק להוציא אלפי שקלים על טיפולים ואוכל מיוחד בשביל לא לבקר בשירותים בצורה לא נעימה.

אני יודעת פשוט על מה להוציא שיעשה לי טוב. זה הרצאה של יורם יובל שעולה 90 שקל, במיוחד שכל שקל שיוצא מהכיס שלי על המטרה הזאת הולך לתרומה לתנו לחיות לחיות. נתינה וגם קבלה. אני יודעת מה טוב לי... זה קטע כזה שגורם לי לכוון את החיים שלי למקום שיהיה לי בו טוב ולא לחשוב "מה אם, לאן ולמה" ראיתי את הקישור לכתבה הזאת תוך שניה בידיוק קניתי כבר 2 כרטיסים.

מי שצריך לחשוב כל כך הרבה על מה שעושה לו טוב ולחפש כל כך הרבה, האושר רחוק ממנו.

ההרצאה היתה על אושר.

כל ההרצאה הבנתי כמה אני חכמה. התשובה היתה- משמעות. ולא משמעות כמו ללכת לחדר כושר וזה הדבר שגורם לי לאושר... זה משמעות, כלומר נתינה לאחרים!

אני כבר יודעת מגיל 14 שהמטרה שלי בחיים זה לטפל ובזה ארצה לעסוק, ואם לא, אהיה אומללה בשגרה שלי.

אני יודעת שהמטרה שלי עכשיו בין כל הרצון להפסיק לבקר ביקורי חירום בשירותים לבין להיות רזה ויפה (שסוף סוף מרגישה טוב עם ביטחון עצמי) זה גם נתינה. אומנם התמקדתי בעצמי בשנים האחרונות כי הייתי חייבת להתפתח אישית (חוזק נפשי וכדומה) בשביל שיהיה לי כוחות לאחרים אבל המשכתי להחזיר שאלונים שנשלחים לי למייל, תרמתי לתנו לחיות לחיות, ובכללי אני בן אדם שנותן מעצמו, גם אם זה עזרה לאדם ברחוב. 

הוא  אראה מחקר שראה שמי שמחזיר שאלונים שנשלחים אליו הביתה חי יותר זמן!

אני כרגע בספקות לרצון שלי לחיות, אני רוצה... אבל מרגישה קצת תקועה. מניחה, אופטימית והגיוני שאמשיך להתפתח. ואפילו יש סיכוי שיום אחד אסבול גבר שאכניס אותו ליותר משבועיים לחיים שלי. בנתיים... אתם אמיתיים? כי אני כן אז תפסיקו לשקר לעצמכם ולי.

יורם יובל שאל בתחילת ברצאה מי מאושר... הרוב הצביעו. אני הצבעתי בלי להסס שהוא שאל מי לא מאושר, מעט הצביעו... קרא לנו צדיקים, ושוב הוחכתי לעצמי שאני אמיתית בין כל כך הרבה שקרנים שלא יודעים מה להחליט ומה טוב להם ויבחרו את הבחירה שלמראית עין היא הטובה אבל היא ריגעית בזיכרון.

בכל מקרה, אני גאה בעצמי.

ההרצאה הזאת הראתה שבחרתי בכיוון הנכון ושאני מכירה את עצמי טוב מאד.

וגם לימדה אותי למה להגיב לא בכעס ולעזור גם אם זה ישראלי חוצפן מאריך את החיים, גורם לרוגע ובעצם לא יגרום לי התקף לב בעתיד.

עניין של לבחור לתקוף-לברוח או פשוט להיות אדיב לבן האדם השני.

קיצר הלכתי לשלשל שוב.

גלית.