ויהי אור, כלשהו.

אני משתדלת לא לחשוב על העתיד הרחוק, מקסימום על מחר. על מה שיש לי לעשות, כמו ללכת לעבודה לנקות את הבית והסיכוי הקטן שאולי גם אלמד.

האמת, שאני מסתכלת על שבוע- שבועיים הקרובים אני רואה בהם מועקה. לא מועקה ותסכול כמו בעבר הלא כל כך רחוק שלי, בכל זאת יש ניצוץ קטן של מוטיבציה לאירוע חברתי כמו היום גיבוש שבוע הבא והנסיעה לסחנה עם חברות שבוע לאחר מכן. אני באמת מחכה לימי כיף האלה, אבל אם תגידו לי שעכשיו יש לי כפתור ללחוץ עליו ואני הולכת לישון ולא מתעוררת והכלבות שלי יעברו לבית טוב כמו שלי ומעלה, אני מוכנה, תנו לי ללחוץ על הכפתור הזה.

רוב הזמן אני לא חושבת על זה, לא על הכפתור של השינה הניצחית, לא על זה שבא לי חיבוק אמיתי בלי בלבולי ביצים למינהם שיגרמו לי להרגיש אובייקט מיני זול וריקני.

עכשיו אני חושבת על זה, בזמן שהבטן שלי עושה רעשים מתכוננת לעוד גל לא נעים בעליל שיגרום לי לשיחה צפופה עם השירותים פעם שלישית בשעה האחרונה, על זה שאין לי בעצם למי לספר את כל זה ולקבל חיבוק בלי שום קשר למה שמתחולל לו בביצים.

אפשר להגיד שרייקני לי, משעמם לי ולפעמים הנפש שלי מתעייפת ורוצה להפסיק לרגע את כל המירוץ הזה אחר כסף, הישגיות ומשמעות. רק לרגע קט לעצום את העיניים, להפסיק לדאוג להכל, ולדעת שאני בטוחה ושמישהו אחר דואג לי.

יש מסביבי כמה בנים שבא לי לעשות להם "פו" כמו שעושים לנמלה שמטפסת על היד, לא אגיד שאם הייתי יכולה באופן נקי להנות רק ממגע ומין ולהגיע לסיפוק, לא הייתי שמחה בזה, זה בהחלט היה מוריד ממני לפחות חסך אחד... אבל אני מכירה את עצמי, אחרי המפגש, שאגב רוב הבנים האלה נראים זוועה עד סביר מינוס, ארגיש רייקנות... לא יודעת איך לתאר את זה, זולה? לא שאני חושבת שמישהי שאין לה בן זוג צריכה להתנזר, פשוט, המצב הזה, שהגבר רוכן מעלי ורגע אחרי זה ארצה להגיד משהו או שיעבור עלי רגע של חוסר ביטחון תהומי, זה יעניין לו את הפיטמה השלישית של צ'נדלר, פשוט גומר אותי (ולא בקטע הטוב).

אמת, זה לא פייר מצידי. הגברים שאני מדברת עליהם, לא מעניינים אותי באמת, הם לא אלה שארצה שיהיו שם תמיד, הם מעיקים עלי כל אחד בדרכו, מבחינה אינטילקטואלית ומבחינה פיזית כאחד. בין אם זה ריח מהפה או מילים מטופשות תבולות בחוסר רגישות משובחת.

עכשיו חשבתי על משהו, כל החוסר ביטחון הזה, גורם לי להזכר בתקופות שהייתי יושבת בבית לבד ובוכה, מדמיינת איך אני נשכבת על פסי רכבת, איפה מתי ומה יקרה בהלוויה שלי. אם אשב עכשיו בבית, אגיע למחשבות האלה (לא שעכשיו אני מדמיינת גלידה...) מי יהיה שם? זה שזיין אותי יום קודם? המשפחה שגם ניחנת בלא מעט מילים מטופשות במילוי חוסר רגישות? והפעם זה בכלל לא משובח.

ניתוח הדברים, העתיד הקרוב, הרחוק, השעמום והרייקנות גורמים לי להרגיש לבד, מה שכן בניגוד לעבר הרחוק יחסי, אני חזקה מספיק כדי לא לחשוב בכלל על מי מה ואיך למה כמה ונמאס כבר. משתדלת לחשוב על מה שיעשה לי טוב ולא לוותר על זה, כמו לשמור על כושר ולהמשיך לקדם את עצמי כדי להגיע לשאיפה לעבוד במשרת טיפול כלשהי' אבל מניחה שגם הנמלה הכי חרוצה מתעייפת לפעמים ואז כל "פו" קטן יכול להעיף אותה לקיבינימאט.

לא הייתי צריכה לאכול את העוגיות, אומנם ללא סוכר אבל מקמח לבן, שהוא השטן של הקיבה שלי. אני משלמת על זה ברגעים אלו ממש, יש מצב שזה מה שהעיר אותי באמצע הלילה וזה מה שמונע ממני לצאת עכשיו לשעה הליכה. אם אחרי משמרת היה לי למי לחזור הביתה, לא הייתי צריכה למלא את עצמי בעוגיות המטופשות האלה.

טוב... אמשיך מכאן לאנשהו, לחדר, לשירותים, לרכבת...

סתם נו, מותר לי רחמים עצמיים מידי פעם.

גלית.

תמיד אהבתי לרקוד, שהייתי קטנה הייתי רוקדת לבד בחדר שהדלת סגורה, רק ככה היה לי מספיק ביטחון עצמי. שניסיתי ללכת לחוג זה נגמר, כלומר התחיל המשיך ונגמר בזה שאני בוכה בצד ולא מסוגלת לרקוד או בכללי לתקשר בצורה תקינה (תקין זה בלי בכי, נכון?).

אמא שלי ניסתה לטפל בי, הפעם הראשונה שהייתי אצל פסיכולוגית זה היה בגיל 11, העניין הוא שלא היה תמיכה מאבא שלי, שבכלל לא הבין למה הוא צריך להוציא כסף על הבת שלו שתלך ל"שטויות" האלה ושאני בכלל מטומטמת לכן אין לי ציונים טובים או יכולת להתמיד בחוגים. הייתי כל כך חלשה שאני לא יודעת עד כמה מקור חיצוני יכל לשקם את הביטחון העצמי כל עוד אני נמצאת תחת השפעה מכרעת מאבא שלי שלא האמין בי בעליל, וגם לא כיבד אותי (נכון שאתם אומרים משהו, ואז מישהו מחקה אותכם כאות זלזול על מה שאמרתם? אז ככה. בחיים לא אעשה את זה לילדים שלי או לכל בן אדם אחר!"

אתמול היה שוב שיעור גמישות עם המדריכה הכי מגניבה בעולם, היה כיף והיה תוצאות :)

שהייתי פעם ראשונה ביום רביעי בגמישות, היתה מדריכה שאני לא מכירה, חשבתי שזה יהיה כמו כל שיעור גמישות... לוקחים מזרן, קוביות... אבל לא! היא בתחילת השיעור אמרה שאולי נעשה גם מסז'... אני התעלמתי מזה ואמרתי שמקסימום בחלק של המסז בסוף אלך הביתה, אבל אחרי 20 דקות היא אומרת להתחלק לזוגות! ניסיתי היה לי ממש קשה, הייתי לחוצה בטירוף, על סף בכי... (זה עוד עם כדור הרגעה לקטיום) למזלי בזוג היתה איתי מישהי ממש חמודה, האמת גם המדריכה לא לחצה, אחרי עשר דקות אמרתי שאני מוותרת... הלכתי לתיק... ופשוט התבאסתי על עצמי, זה להפסיד שיעור ולתת לחרדות לנצח, ההשלכות הריגשיות שלי אם הייתי מוותרת לעצמי היו יותר רעות מאשר להתמודד עם החרדה מ... מ... מגע? תקשורת? לכו תבינו... בכל אופן חזרתי לשיעור! וסיימתי אותו, אפילו היה כיף עם נגיעות של חוסר נוחות. שבוע לאחר מכן היה שוב זוגות, כמובן ישר דילגתי לזאת שהייתי איתה שיעור קודם והכל עבר בשלום.

השבוע היה שוב זוגות ( ככה זה אצל אנשים בריאים? מה מתקשרים וזה? ומגע זה לא משהו מוזר?) הפרטנרית משיעורים קודמים לא היתה... אבל לא נלחצתי באופן מיוחד שפגע לי בתפקוד, פשוט הלכתי למישהי, הרגשתי לא בנוח בעליל אבל עברתי את זה בשלום ואפילו היה מועיל.

אני חזקה יותר ממה שאני חושבת. וצר לי על השנים (כמעט 28!) הארוכות שהפסדתי את החוויה לפתח את עצמי בתחום מסוים בגלל חרדה חברתית. אני רואה את שאר הקבוצה והם באים מתחום הריקוד וגמישות ואני מקנא בהם על זה שהם היו בריאים נפשית כל אורך השנים לתפקד בקבוצה והיה להם מספיק ביטחון עצמי לפעול מול אנשים אחרים... היה לי בהתחלה שבועות שהאשמתי את ההורים שלי על זה שלא השקיעו בי, אבל זה לא שחור ולבן, סיפרתי בתחילת הפוסט, ובטוח לאמא שלי לא מגיעה שאכעס עליה על זה, היא היחידה שניסתה לעזור לי.

אף פעם לא מאוחר מידי ואני נהנת מכל רגע ואמשיך לפתח את עצמי למרות שגיל 30 מבצבץ מבעד לצלוליט. ורחמים עצמיים זה כל כך פסה :)

תמיד אומרים שאם מבשלים באהבה אז האוכל יוצא טעים.

הפסטה יצאה לי טעימה, אני אוהבת את עצמי :) אולי יום אחד אוכל לחלוק אותה עם מישהו... ספקות, אבל קיים סיכוי...

גלית :)

הייתי היום בשיעור גמישות, היתה מדריכה חדשה שמחליפה מישהי שטסה לחו"ל.. והמדריכה המחליפה מדהימה! הגעתי לתוצאות שלא ידעתי בכלל שאני מסוגלת! היה כל כך כיף... הלוואי שתהיה קבועה, בכל מקרה שבוע הבא זה גם שיעור איתה, אני מחכה לזה!

כתבתי בפייסבוק סטטוס נלהב, ואז הבנתי עד כמה אין לי בן אדם קרוב לספר לו את ההישג הזה ושישמח איתי כמו שאני שמחה, או לפחות כמעט...

עכשיו אני מקבלת את הבדידות בפנים שאני שמחה ומאושרת ואין לי עם מי לחלוק את זה, לא רק שעצוב לי ושאני רוצה חיבוק והבנה, ולרגע קטן אחד להרגיש בטוחה ומוגנת ולדעת שמישהו דואג לי, להשתחרר מהלחץ התמידי הזה לדאוג לעצמי. נו שוין.

בכל מקרה, אני כבר נולדתי (לצערי או למזלי אדע רק בסוף חיי) ואני לא מתכוונת למות בקרוב (לפחות לא מיוזמתי...) כי אני כאן בשביל הכלבות שלי וזה יהיה נטישה אם אזניח את עצמי עד דיכאון\התאבדות (לא חוזרת אחורה).

לכן, שכולם יכולים לקפוץ לי, אם יהיה מישהו, ואם לא יהיה מישהו, אם אצליח לבטוח באנשים ובין אם לא, יש כמה דברים שאני אשיג בחיים האלה וזה תלוי רק בי!

אני אפתח את עצמי במשהו שקשור לכושר וריקוד, לא מזמן התחלתי ללמוד ריקוד על עמוד ופעם ראשונה בחיי להיות גמישה.

ואני אעבוד במשהו טיפולי, רכיבה טיפולית\ טיפול בעזרת בעלי חיים... אני יודעת שיש לי את זה!

מערכת יחסים, בן זוג, ילדים... אני מאד רוצה... אבל... מנגנונים\ דפוסי התנהגות\ דפוסי חשיבה והרבה חוסר ניסיון בקשרים גורמים לי לפקפק בעניין.

אפשר גם לחיות לבד, כלומר כמעט לבד.

הייתי בראיון לתפקיד שהוא קצת קידום בעבודה, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות שם אבל החליטו בשבילי לא להיות שם... שזה די מעליב בהתחשב במי שקיבלו וזה שעוד יש לי פרוטקציות והן לא עזרו... באמת הייתי עד כדי כך גרועה? בראיון היה לי מזעזע, הרגשתי הכי לא בנוח בעולם, מולי ישב המנהל של המשרד שהכותרת מתייחסת אליו ועוד מעט תבינו למה. היה שם עוד אחד שסיפר לי על הנודים של הכלב שלו כתגובה על זה שעבדתי בבית חולים וטרינרי... ועוד אחד שהיה נראה לי די נחמד אבל מסתבר בדיעבד שהוא זה שהביא את הפוץ הזה מהמשרד.

הרגשתי הכי לא בנוח בעולם, מה שהם אמרו פשוט הסכמתי איתם ואמרתי שאעשה מה שאעשה בלי הוורבליות שאני מסוגלת אליה, הרגשתי שהמוח שלי במקום גרף עולה ויורד הוא קו ישר שמשמיע "טוווווווווווווווו". בכל אופן, אי הקבלה לתפקיד הזה פוגעת לי באגו אבל זה לא כזה נורא, יש מצב גדול שהם עשו לי בכלל טובה שלא קיבלו אותי למקום הזה, זה לשבת בחדר בקרה עם הבנות מגעילות, וטיפוסים שמוחיכים שלא צריך להיות חכם בשביל לשרוד בעולם הזה. בכלל כל היחידה הזאת מוחיכה שבמציאות אתה צריך להיות כמה שיותר לא אמין, שמוק וטיפש בשביל להצליח, צריך רק טיפת מזל וכריזמה מזויפת.

ששמעתי שלא התקבלתי זה בהחלט פגע בי, הבנתי שהמאמץ שלי לא לעשות להם חוסרים, לעבוד כמו שצריך עם מוסריות גבוהה היא לשווא ובאמת שהם לא שווים את זה. אז במקום לקרוס היום מתפקוד בשעות לא נורמליות בלופ, פשוט הודעתי שכואב לי הראש ולא אגיע למשמרת לילה. המנהל שזכה לכותרת במיוחד בשבילו, אמר שהוא לא מאמין לי, שזה קורה יותר מידי ואני כנראה לא כשירה לעבודה, והוא מוריד אותי מכל המשמרות עד שאני מביאה אישור מרופא תעסוקתי.

סביר להניח שהוא לא אהב שהתגובה שלי שהתווכח עם האישור מחלה שהרופאה תתן לי על העובדה שהוא לא מאמין לי, טוב האמת שהוא ממש לא אהב את התגובה הזאת, כנראה זה מה שהביא אותו להגיב בהשפלה כאילו הוא מלך העולם. ועדיין, אני לא מצטערת לרגע שאמרתי לו את המשפט הזה.

יש עובדים ביחידה הזאת שיורדים ממשמרות כל הזמן, מסיבות טיפשיות כמו שאמורים לבוא להרכיב ארון, וזה טיפשי וחסר מוסר עבודה כי הם יודעים את הסידור מראש.

לענייננו, אחרי שהדביל אמר את זה, היה לי תקוע בגרון עברה על החוק ומשהו מרגיז, שלא נדבר על משפיל. ובגלל שזאת אני התחלתי לבכות בטירוף, התקשרתי למנהל מעליו ובכיתי בטלפון ושאלתי עם מותר לעשות כזה דבר ואם זה לא חוקי אני טובעת למשרד את הצורה. הוא אמר שידבר עם השמוק (רק קרא לו בשם שאמא שלו ימח שמה נתנה לו) ויברר מה קרה. כמובן למה שיחזרו אלי.. התקשרתי אחרי שעה וחצי, אמרתי שביררתי את זה, שזה לא חוקי בעליל (ענו לי בפורום), הוא אמר לי להביא אישור מחלה ולדבר עם עדי בבוקר... שאלתי מה יש לי לדבר איתו שאם הוא החזיר לי את המשמרות אין לי מה לדבר איתו... אמרתי שהוא עושה דברים לא חוקיים בעליל, וטוב נו.. יצא לי גם "הוא נרגע עם האגו שלו?". חסר טאקט אבל נכון.

בכל מקרה אני אלך לקופת חולים להוציא אישור מחלה, אשלח לאידיוט במייל ו... לא אתקשר. אני צריכה את הכסף אבל השפיות שלי הולכת כרגע על קו דק מאד, יותר דק מחוט דנטלי, ואני נהנת "מהחופש" הזה. ולמה זה בגרשיים? כי זה לא חופש זה כמו ימי מנוחה שיש לאנשים נורמלים בשגרה הנורמלית שלהם! אין לי סוף שבוע, אין לי למה לחכות לימים האלה שנחים מכל העומס של השבוע, אין לי שום הפרדה בין שבוע לשבוע, וזה מתחיל להתיש אותי.

אני לא מאמינה שהכל לטובה, כלומר אני לא מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, אבל במקרה הזה יש מצב שזה היה צריך לקרות, שיראו לי כמה המקום עבודה הזה לא שווה אנרגיה וכמה אני צריכה להפסיק לנסות ליישר קו מבחינה כלכלית ותפקוד של 24\7. יש לי זמן לישון, אבל אין לי זמן לחיות, השינה היא בכל מיני שעות לא הגיוניות אז אני לא ישנה טוב... שנה וחצי ככה, צריך שינוי לא? טוב שמישהו ניער אותי.

בכל מקרה לא אמצא עבודה אחרת בנתיים למרות שזה מאד מפתה לעזוב את המקום הזה, אבל שאני מסתכלת אחורה למוסדות האחרים שעבדתי בהם, זה אותו דבר. אולי פחות גרוע קצת, אבל עדיין, אותו דבר.

והעבודה נוחה עם הלימודים, יש לפני 3 מבחנים, ובעבודה הזאת אני יכולה להוציא אחלה חופש.

רק המחשבה שיש לי עוד שנה לתואר הזה ואחרי זה שוב לימודי תעודה שיקחו לי עוד איזה שנתיים, מבאסת אותי מאד, אצטרך לעבוד לא בתחום שלי ובעבודות זמניות כאלה עם אנשים בינוניים ומטה, טיפשים, ובמיוחד כאלה שיגרמו לי לכתוב עליהם כותרת כזאת.

המדינה הזאת על הפנים, אני לא הראשונה שמתנהגים אליה ככה, ועדיין אני ועוד הרבה טובים נשארים במקום הזה, כי יודעים שבחוץ אותו דבר, והאמת זה עבודה נוחה יחסית... אבל עדיין, מנהל שמנסה באופן שיטתי להראות שרירים ולעשות דברים לא חוקיים, כמה אפשר? אני מחכה שמישהו יתבע אותו, יזכה בתביעה והוא יעוף משם!

אין צדק בעולם, זה לא באמת יקרה.

אני חושבת ללמוד את הלימודי תעודה שלי, טיפול בעזרת בעלי חיים או רכיבה טיפולית איפשהו בצפון... אגור במושב או קיבוץ... אחחח רק המחשבה מרגיעה אותי... השאלה איפה אעבוד שם, האמת לא אכפת לי אפילו במסעדה טבעונית או משהו כזה...