בדרכי...זה אני.. מי שאני.. בעיקר ההרגשה...
|
| 4/2007
 מה יהיה הסוף של-י....
אישיות גבולית- זה מה היא אמרה שיש לי. בו בזמן החלטתי "אני ורועי כבר לא ביחד. הגיע הזמן לשנות את החיים שלי. אני מפסיקה עם כל התרופות נגד דיכאון שמדכאות אותי"
אז הפסקתי עם התרופות שד"א עשה לי רק טוב. פתאום מותר לי לחייך ולא להרגיש אשמה על זה שטוב לי או לחשוב שאני איזה חולת נפש על תרופות.
ואני לא מפסיקה לחשוב על הרועי הזה- כאילו מי הוא היה... עבר חודש מאז הפרידה ועדיין אני חושבת על האדיוט הזה.
לא אכפת לי שאני לא איתו. מפריע לי שהוא לא רודף אחריי ומתקשר. כאילו הוא החליט שדי. נמאס. אבל אני נפרדתי ממנו!!!! זה לא פייר.
נהייתי בנ אדם שמח מאז שאנחנו לא ביחד. איתו היייתי כל הזמן בדיכאון (ואני גם מבינה למה הוא עזב...כולם רוצים לברוח מסרטן המוח!) ועכשיו הרבה יותר טוב לי. אני משקיעה בלימודים ויוצאת עם חברות אבל פה ושם אני נכנסת למין מרה שחורה שאין לה יציאה (וזו ההגדרה כנראה לאישיות גבולית) בעצם... ברגע שאמרו לי שיש לי... אז החלטתי שאני באמת כזו. ואני מתנהגת לפי כל התסמינים של זה. אז מה ? יש לי "אלרגיה לרגשות" לא לכולנו? לפעמים אני קיצונית- שחור או לבן. לא כולנו? אבל הפחד... מה שבאמת מבעית אותי.. זה שאומרים שיש אנשים כאלה (עם אישיות גבולית אני מתכוונת) שלא מצליחים להגיע לשום מקום בחיים ונשארים תקועים. למרות היכולות שלהם...
מה הגורל טומן לי? האם אני לא יגיע לשום מקום? אולי אני אתקע על רועי הדפקט ויחכה לו שיתקשר עוד כמה שנים? מעניין...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
