בדרכי...

אל תשאלו מה היה לי השבוע...

אני משרתת בקריה... ואני סגורה שם.... לא נורא יהיה בסדר. היום אני אופטימית לשם שינוי... כל הזמן אני פה בדיכאון קיומי על החיים ועל זה שנמאס לי מהכל...

והיום אני דווקא די רגועה. אחרי שהייתי סגורה בבסיס שלושה ימים (אני יודעת שיש כאלה שנמצאים הרבה יות ממני בבסיס אבל אני רגילה להיות הרבה בבית -  לא שזה מציאה גדולה, אבל כשרואים אנשים באים והולכים ואני עדיין נשארת זה מייאש)קיבלתי קצת פרופורציה.

אוי בכלל לא כתבתי כלום הרבה זמן והרבה דברים השתנו לי..

אני ורועי חזרנו. הרגשתי שזה כבר לא אותו דבר כמו פעם.

פעם היה לי טוב איתו. בהתחלה. והיות הכל כלכ כך ירד ודעך אין את הקסם הזה שתמיד יש כשמאוהבים.

אז נפרדנו. היה לי ממש קשה לעשות את זה. אני מרגישה חלשה לידו ואני בנאדם חזק.

אני מרגישה טוב עם זה אבל לו ממש רע וקשה לי עם זה.

הוא ברח מהצבא, אבא שלו העיף אותו מהבית בגלל זה אז הוא נסע לסבתא שלו בצפון ובדרך הוא גילה שחבר שלו נהרג.

אתמול הוא היה בהלוויה שלו ואני... לא עושה לו ממש טוב. ורע לי עם זה.

אני מפחדת לפגוש אותו כי אולי נחזור ..

אני חושבת שיותר טוב לבד. אני כבר לא מאוהבת בו אז למה להשאר? כמעט התגברתי עליו....

אבל מצד שני הוא נותן לי הכל... אפילו יותר ממה שמגיע לי.