•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

בוקר טוב לכולכם:) לפני הפרק - כמה דברים:

 אתם מוזמנים לבקר בבלוג האישי שלי - כאן.

 בפרק הזה יש קטע חדש של תמונות. אתם תראו ותבינו את זה בהמשך הפרק, אז אני אשמח אם בתגובות תגידו אם אהבתם את זה ושכדאי לי להמשיך עם זה או שלא.

 בסוף הפרק יש סקר שאני אשמח אם תיכנסו ותענו עליו. אל תשכחו שהסקרים נועדים בשביל שאני אדע מה הקוראים שלי רוצים לקרוא, מה אתם אוהבים ומעדיפים. כי בניגוד לסיפורים אחרים, באמת חשובה לי דעתכם ויש לכם חלק מאוד חשוב בהחלטות ובעתיד הסיפור.

 אני מצטערת שלא עניתי על כל התגובות בפוסט הקודם, חזרתי מאוחר בלילה מהלימודים ולא היה לי זמן, חוץ מזה העדפתי לגמור את הפרק מאשר לענות לכל התגובות, אני בטוחה שזה בסדר מבחינתכם.

ראיתי שיש כמה תגובות עם שאלות בקשר אליי ובקשר לסיפור, אז רק שתדעו שבקרוב יהיה שוב פוסט שאלות שבו אתם מגיבים שאלות על הסיפור, עליי ועל מה שבא לכם ואני אענה על כל השאלות.

באחת הסצנות בפרק יש שיר, אתם כבר יודעים מה לעשות, נכון? למי שלא - ברגע שיש קישור/קליפ ישיר, פשוט ללחוץ עליו, לחכות שהשיר יתחיל להתנגן ולהמשיך לקרוא.

קריאה מהנה

=פרק 246=

"את חושבת שההורים שלך מטומטמים?", קייט שאלה בטון רגוע והתישבה על הספה בסלון. נועה הניחה את השקית הצבעונית על הרצפה והמשיכה לשתוק.
"אני באמת שלא... אני מנסה להבין אותך ופשוט לא מצליחה", אמרה קייט והביטה בה במבט מיואש.
נועה: "ואני לא מבינה מה יש לך", מלמלה בחוסר ביטחון.
קייט: "אני אמא שלך, נועה! אני חשבתי שאני יכולה לסמוך עלייך, אני הייתי בטוחה שאת כבר מספיק גדולה בשביל לדעת מה טוב בשבילך ומה לא"
נועה: "אולי תפסיקי לדבר בקודים? אני באמת שלא מבינה מה את רוצה ממני, הייתי עכשיו בקניון עם הדר, הכל היה טוב ויפה, אני מגיעה לכאן ואת נופלת עליי כאילו לא יודעת מה"
קייט: "את באמת רוצה לשחק את המשחק הזה?"
נועה: "איזה משחק?"
קייט: "שכאילו את לא יודעת על מה אני מדברת?"
נועה: "כי אני באמת לא יודעת על מה את מדברת!"
קייט: "נועה..."
נועה: "אני מרגישה כאן כמו בסצנה של איזו טלנובלה, תדברי לעניין, אם קרה משהו – תגידי, מה את מדברת איתי בקודים ומשחקת איתי את משחק הניחושים?"
קייט: "אני אמרתי לך שאני לא מרשה לך לעשות את הקמפיין הזול הזה, אני אמרתי לך את זה, נכון? אני אמא שלך, נועה, את עדיין לא בת שמונה עשרה ולמרות זאת את הלכת מאחורי הגב שלי ושיקרת לי"
נועה: "א...", היא רצתה לומר משהו אבל לבסוף החליטה לשתוק. היא לא ידעה איך להגיב, היא לא הייתה מוכנה לזה בכלל.
קייט: "את שיקרת לי שאת ישנה אצל הדר ואת פשוט נסעת לשדה התעופה, טסת לשלושה ימים בשביל להצטלם... ב... בעירום! בעירום, נועה, בעירום!"
נועה: "איך... מי... מי אמר לך את כל זה?"
קייט: "מי אמר לי את כל זה? זה מה שמדאיג אותך? מי אמר לי את כל זה?"
"אני לא יכול יותר", אריה מלמל וקם אל חדר השינה.
נועה: "כי..."
קייט: "אל תנסי להמציא לי תירוצים עכשיו! זה שודר בטלוויזיה! למה אני צריכה לשבת עם אבא שלך, לצפות בחדשות ואז כשיש הפסקת פרסומות לראות את הבת שלי מתפשטת בשלג? את מוכנה להסביר לי את זה?"
נועה: "אני כל כך רציתי את הקמפיין הזה ואת יודעת את זה"
קייט: "יש הבדל בין לרצות לבין לעשות משהו שיכול לפגוע בך. את קטינה, אין לך עוד שמונה עשרה ולכן את צריכה להקשיב למה שההורים שלך אומרים לך"
נועה: "את לא יכולה להחליט בשבילי מה לעשות ומה לא!"
קייט: "מה את אומרת..."
נועה: "מה שאת שומעת"
קייט: "את מתחצפת אליי, אין לך גבול"
נועה: "מה לעשות.. ככה זה שאת לא נותנת לי את חופש הבחירה שלי. אני יודעת מה טוב בשבילי, אני יודעת שהקמפיין הזה טוב, ואת סתם מגזימה... זה לא שראו אותי ערומה לגמרי, פשוט מבינים שאני ערומה, אבל אף אחד לא ראה שום דבר!"
קייט: "את מקשיבה לעצמך בכלל?"
נועה: "מן הסתם!"
קייט: "זה נראה לך בסדר?"
נועה: "למה לא?"
קייט: "לא אכפת לך מה אנשים חושבים עלייך עכשיו? מישהי שעוד לא מלאו לה שמונה עשרה מתפשטת בשביל פרסומת? ואת אפילו לא קיבלת על זה כסף..."
נועה: "למה, מתישהו היה לי אכפת?", היא מלמלה בקול חנוק ועלתה במהירות לחדרה. היא טרקה את הדלת ופרצה בבכי. זה כאב לה. היא נפגעה מהצורה שאמא שלה דיברה אליה. האם אמא שלה רואה אותה בתור זונה? בתור דמות זולה?

נטלי יצאה מביתה בלחץ, היא ידעה שהיא הולכת לאחר, שוב, בפעם השלישית ברציפות השבוע. היא לא הבינה איך זה תמיד קורה לה. אפילו כשהיא קמה בזמן היא תמיד תאחר בסופו של דבר.

"נו...", סיננה מבין שיניה בזמן שעמדה צמוד לתחנת האוטובוס הישנה, זרקה את הסיגריה על הרצפה ומעכה אותה בעזרת כפכפי האצבע שלה.
היא מצאה את עצמה בוהה בפוסטר שהיה תלוי על תחנת האוטובוס, היא אפילו קראה את השורות הקטנות. היא הביטה סביבה, הניחה יד על מצחה כאילו מצדיעה בשביל לא להסתנוור מהשמש, אבל עדיין, היא לא ראתה את האוטובוס.
"הלו?", היא ענתה ביאוש ללאון שהתקשר.
לאון: "נטלי? נו, איפה את, המורה עוד שניה נכנסת לכיתה"
נטלי: "אל תשאל"
לאון: "מה קרה?"
נטלי: "אני כבר עשר דקות בתחנה אבל האוטובוס פשוט לא בא, אני לא יודעת מה לעשות, נו"
לאון: "וואי, את לא נורמלית... נראה לי אני אתחיל לעשות לך השכמות"
נטלי: "כאילו שזה יעיר אותי. אני ישנה כמו פיל"
לאון: "טוב, את רוצה שאני אגיד למורה משהו?"
נטלי: "מה זה משנה? היא במילא לא תאמין ותדע שזה תירוץ"
לאון: "אה... אז לא להגיד לה כלום?"
נטלי: "יאללה, זה סוף שנה, מה היא כבר יכולה לעשות?"
לאון: "כן, את צודקת. טוב, המורה נכנסה, אז... יאללה, תבואי כבר! ביי, מאמי", אמר במהירות וניתק. נטלי החזירה את מכשיר הפלאפון בחזרה לתיק לא לפני שהביטה בו במבט מרחם. הפלאפון אצלה פחות מארבעה חודשים וכבר המסך חצי שבור, שריטות בכל מיני גדלים מקשטות אותו ושרידי מדבקות השאירו את חותמן.

"אז כמו שאתם יודעים, ביום ראשון יש לכם את המתכונת בהיסטוריה. תהיה מתכונת אחת, ככה שאל תבנו על עוד מתכונות או על מועד ב', כי לא יהיו כאלה, אני מודיעה כבר מעכשיו", המורה אמרה וישרה מבט אל נועה.
נועה: "למה את מסתכלת דווקא עליי?"
המורה: "כי את זאת שתמיד באה ומבקשת מועדי ב'"
נועה: "אל תדאגי לי"
המורה: "הלוואי ויכולתי שלא לדאוג", החזירה באותו טון קשוח וחזרה לשבת על הכיסא. "מי חושב שהוא מוכן למתכונת? שירים אצבע"
רק חמישה תלמידים הרימו יד, בניהם חנן ואפילו נועה.
המורה: "נועה, זה לא זמן לבדיחות", אמרה.
נועה חייכה, הורידה את היד וחזרה לצייר במחברת. הצלצול שמבשר את תחילת ההפסקה נשמע והתלמידים דהרו אל היציאה.
שובל: "טוב, זה ברור שחנן ירים יד", אמרה כשהיא ונועה עמדו מחוץ לכיתה.
נועה: "כן, החרשן הזה", גיחכה וסידרה את חולצתה שעלתה מעט למעלה, "תאמיני לי, אם גם אני הייתי כמוהו, בלי חיים, בלי חברים, מכוערת חננה שאין לה מה לעשות כל היום... אז גם אני הייתי מצטיינת", אמרה בחיוך גאה שמיד ירד מפניה כשראתה את חנן עומד מאחוריה. "א... זה לא אישי", חייכה.
חנן לא הגיב והלך במהירות אל השירותים.
נועה: "בטח הלך לבכות"
שובל: "כן, אה?"
הן הלכו ביחד לקפיטריה, שובל דיברה אך ראשה של נועה היה עסוק בריב עם ההורים. הבוקר היא לא הספיקה לראות אותם כי שניהם יצאו מוקדם לעבודה, היא ידה שזה לא נגמר באותה שיחה אמש, היא ידעה שעוד מחכים לה לא מעט ריבים וצעקות. מעניין אם הם חושבים לתת לה עונש. ואם כן, אז מה זה כבר יכול להיות? היא די התביישה במה שעשתה, היא לא הייתה רגילה לשקר להורים שלה.

"כולם נועצים בי מבטים", בן אמר וקם מהכיסא, גולן קם אחריו וליווה אותו עד שהגיעו לחצר האחורית שנמצאת צמוד לקפיטריה.
גולן: "טוב, אתה לא ציפית למשהו אחר, נכון?"
בן: "נכון, אתה צודק. קראתי את הכתבה על הבוקר ואומנם לא הייתי מופתע, אבל אני עדיין לא מצליח לעכל את זה"
גולן: "לעכל את מה? את זה שהמשטרה עשו טעות וקברו מישהי אחרת?"
בן: "כן, כאילו... זה מסוג הדברים שהיית רואה רק בסרטים וגם אז היית אומר 'נו, באמת' שכזה תוך כדי הנפת יד בביטול. אני לא... לא מאמין"
גולן: "גם אני לא הכי מאמין, אבל זה טוב, אתה לא אמור להיות מבואס מזה"
בן: "איך שהגעתי לכאן בבוקר ישר כולם התאספו סביבי ושאלו אותי מה אני הולך לעשות"
גולן: "מה ענית להם?"
בן: "מה אני כבר יכול לענות? כאילו שזה תלוי בי", השפיל את מבטו, "הלוואי וזה היה תלוי בי", מלמל.

מקווה שאהבתם את הפרק:)

עכשיו לסקר.

שאלת הסקר היא: מה דעתכם על קטעי הסקס בסיפור?

כדי לענות על הסקר תלחצו על התמונה הבאה ותבחרו בתשובה שלכם.

לא לשכוח שמכל מחשב יש רק הצבעה אחת אז תשתמשו בלחיצה שלכם בחכמה:)

(תוצאות הסקר יתפרסמו בפוסט הבא)

שיהיה לכולכם אחלה של יום!

אוהבת המון,

אברילו'ש.