•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

חיכיתי למענה בזמן ששיחקתי עם שערי ובחנתי את הילדים שהסתובבו בסלון.
"הלו?", נטלי ענתה לי וחייכתי.
אני: "מה קורה?"
נטלי: "מיטל! יו, סוף סוף התקשרת. מה קורה?"
אני: "הכל מצויין... את נשמעת נרגשת, קרה משהו?"
נטלי: "כן, אין לך מושג..."
אני: "תספרי לי"
נטלי: "זוכרת את רועי?"
אני: "איך אני יכולה לשכוח?"
נטלי: "אז בקיצור המטומטם הזה באמת חשב שאת רוח, הוא האמין להכל וממש אכל על זה סרטים"
אני: "כן, אני זוכרת איך הוא נבהל באותו יום"
נטלי: "אבל חכי, זה לא הסוף"
אני: "מה קרה?"
נטלי: "הרי התפטרתי כמה ימים אחרי, ואתמול הלכתי לקיוסק כדי לקחת את המשכורת האחרונה ו... את לא מאמינה מה חיים, המנהל, סיפר לי"
אני: "נו! תדברי כבר!", אמרתי בסקרנות.
נטלי: "הוא סיפר לי שרועי המפגר הזה הלך לאיזה רב בשכונה שלו וביקש מהרב להוציא ממנו את הדיבוק שיש בגוף שלו. את קולטת? לא, את קולטת?! הטיפש הזה שחב שאת באמת רוח ושנכנסת לו לגוף... איזה דביל!"
אני: "לא נכון!", הרמתי את קולי תוך כדי שפרצתי בצחוק, "את רצינית?"
נטלי: "לגמרי"
אני: "הוא כל כך מפגר... בחיים שלי לא פגשתי בן אדם יותר דפוק ממנו"
נטלי: "את לא מבינה בכלל כמה צחקתי כשחיים סיפר לי את זה"
אני: "אבל זה מגיע לו, לא?"
נטלי: "כן, אני עד היום מודה לך על זה"
אני: "את רואה מה זה? כל כלב בא יומו"
נטלי: "את יודעת... אני קצת מרחמת עליו"
אני: "מרחמת עליו? איך אפשר לרחם על הגונזילה הזה?"
נטלי: "כי... לא יודעת, כי תראי, אחרי הכל הוא..."
אני: "הוא מה? זלזל בך? אמלל אותך?"
נטלי: "כן, אבל..."
אני: "שום אבל, נטלי! אל תשכחי מה שהוא עשה לך, זה שהוא עכשיו מסכן ומעורר רחמים זה לא.. לא צריך לגרום לך בכלל להתחרט על זה שנפרדתם"
נטלי: "אני לא מתחרטת על זה שנפרדנו"
אני: "את כן, אל תשקרי לי, שכחת עם מי את מדברת? אני קוראת אותך ואני יכולה לדעת הכל רק על ידי זה שאני שומעת אותך"
נטלי: "אני יודעת... וזה חסר לי, מיטל, את חסרה לי כאן"
אניף "תקשיבי, נטלי... תעריכי את עצמך, הוא לא שווה אותך וברגע שאת הולכת עם בחור כזה את מורידה מהערך שלך. ושלא תטעי, שזה לא ישמע לך מתנשא, אני לא אומרת שאת צריכה להסתובב עם אנשים שהם מינימום מיליונרים והולכים למסיבות קוקטייל, פשוט... הוא ערס, הוא מזלזל, הוא לא מכבד, למה את צריכה אנשים כאלה לידך?"
נטלי: "את צודקת, אני יודעת שאת צודקת אבל זה קשה לי, כאילו... פתאום אני לבד, מבינה? אני רגילה שתמיד יש לידי מישהו ו..."
אני: "נטלי", קטעתי את דבריה, "עדיף להיות לבד מאשר להיות עם דבר כמו רועי, את לא חושבת ככה?"
נטלי: "כן, כן, את צודקת, אוף, תעזבי אותי, אני סתם מבולבלת. רגע, מיטל, שכחתי לספר לך, אני לא יכולה להמשיך יותר ככה"
אני: "איך ככה?"
נטלי: "במצב הזה"
אני: "איזה מצב?"
נטלי: "שאת שם, אנשים כבר יודעים שאת בחיים, עם כל הכתבות על זה שהייתה טעות עם הגופה, את לא יודעת איזה בלאגן יש, כולם מדברים על זה בבית הספר, בן בכלל... חבל לך על הזמן, הוא כולו מתרגש אבל מפחד להתאכזב. הוא כל הזמן משתף אותי במה שהוא מרגיש ואני מרגישה לא נעים עם זה שאני שמשקרת לו ככה"
אני: "נט...", ניסיתי להגיד משהו, אבל היא המשיכה לדבר.
"לא, מיטל, תביני!", אמרה בכעס, "את מבקשת ממני לשקר ככה ואני הסכמתי כי חשבתי שזה עניין של כמה ימים, אבל כבר עבר המון זמן ואני לא... לא יכולה יותר, את מבינה? קשה לי ככה ו..."
אני: "נטלי..."
נטלי: "לא, אל תגידי לי נטלי, את לא יודעת מה זה להיות במצד הזה, לשמור כזה סוד גדול ולדעת שאסור לי לחלוק אותו עם אף אחד! זה לא בסדר. וחוץ מזה... בן, אבא שלך, כולם... כולן מתגעגעים אלייך ומדברים עלייך ו..."
אני: "נטלי, אני חוזרת הביתה", אמרתי במהירות לפני שתקטע אותי שוב.
נטלי: "וזה לא בסדר, זה פשוט לא... מה אמרת?"
אני: "שאני חוזרת הביתה", חזרתי על דבריי בחיוך.
נטלי: "את מה? את חזורת הביתה? מיטל, את באמת חזורת הביתה? יו, אני לא מאמינה. רגע, איפה? כאילו, מתי? לא, זאת אומרת, מה... איך את... זה... א...."
אני: "אני לא רוצה ישר לחזור. אני רוצה קודם לחזור הביתה וקצת... קצת לנוח בבית, עם אבא שלי, עם מאיה ועם... התינוקת החדשה שעוד לא הכרתי"
נטלי: "אחותך", תיקנה אותי.
אני: "כן, אחותי. וואו, זה מוזר, אני... אני לא רגילה להגיד את זה"
נטלי: "ומה עם בן? את לא מתגעגעת אליו?"
אני: "נטלי, אני צריכה לנתק, יש פה מישהי שרוצה את הטלפון", שיקרת יכדי להתחמק מהשאלה.
נטלי: "אה, אוקיי, טוב, אז... תדברי איתי?"
אני: "ברור. ביי בינתיים"
נטלי: "להתראות".

ניתקתי את השיחה ונשענתי אחורנית, לקחתי נשימה ארוכה ועצמתי את עיניי. עכשיו הלחץ והבלאגן באמת עומדים להתחיל.

מישהו – את כאן?
חנן הקליד וחיכה לתשובה. הוא יודע ש'ילדונת' לא נמצאת כמעט על המחשב, בפעם שעברה שהם התכתבו היא הסבירה לו שאין לה כמעט זמן, שהיא עסוקה רוב היום ובקושי מוצאת זמן להיות על המחשב.
ילדונת – כן, אני כאן. מה קורה?
היא שלחה לו תושבה והוא חייך.
מישהו – אצלי הכל טוב, אצלך? אני רואה שמצאת לך זמן להיות קצת על המחשב.
ילדונת – כן, אל תדאג, יהיה לי הרבה זמן להיות על המחשב בימים הקרובים.
מישהו – מה קרה?
ילדונת – עזוב, סתם מעצבן אותי רק לחשוב על זה. מה חדש?
מישהו – לא הרבה, האמת. יש לי ביום ראשון מתכונת ואני... מתכונן.
ילדונת – היום יום שישי, אתה לא יוצא לשום מסיבה או משהו כזה?
מישהו – הסברתי לך כבר שאני לא כזה, אני לא יוצא למסיבות.
ילדונת – בקיצור, אתה חנון.
מישהו – כן.
ילדונת – זה מרגיש לי מוזר לדבר עם חנון.
מישהו – למה?
ילדונת – כי זה משהו שהוא מאוד שונה ממני ובדרך כלל אני לא... אני לא רוצה להיות גסה אבל אני בדרך כלל לא מסתכלת בכל לעל חנונים ולא מתייחסת אליהם. אולי אני אפילו לפעמים מתנהגת אליהם בצורה לא יפה.
מישהו – ואת מרגישה נוח עם זה?
ילדונת – בדך כלל כן, אבל אם מישהו נעלב ממני אז זה קצת צובט לי את הלב.
מישהו – קשה לי להבין אותן.
ילדונת – זה בסדר, כולם ככה. :)
מישהו – מה את עושה היום?
ילדונת – אני בבית, אולי אני אפילו אלמד. תראה מה זה, בזכותך אני לומדת
מישהו – זה משמח אותי! :)
ילדונת – כן, אה? אם אמא שלי תראה אותי לומדת היא תהיה בשוק...
מישהו – אני רוצה להכיר אותך.
הוא כתב ומיד התחרט. מה להכיר אותך? חשב לעצמו. איך אתה מסוגל לכתוב דבר כזה?
ילדונת – במציאות?
מישהו – גם. אני מתכוון... אני עדיין לא יודע מי את וזה מסקרן אותי לעת עם מי אני מדבר. זה מסקרן אותי גם לדעת עוד דברים עלייך שאני לא יודע.
ילדונת – אולי בהמשך אני אשלח תמונה, אני בטוחה שגם אתה לא רוצה לשלוח עכשיו תמונה. עוד מוקדם מדי, לא?
מישהו – נכון.
ברור שנכון, חשב לעצמו ופחד שאם תראה תמונה שלו היא תצחק עליו ותנתק איתו את הקשר, בדיוק כמו הנערה האחרונה שהתכתבה איתו, שאפילו לא דפקה לו חשבון וכתבה לו שהוא מכוער.