=פרק 248=
"רגע, אני לא מבין, איזו הפתעה?", דורון החל להתנשף במהירות ברגע שג'ון לא רצה לספר לו במה מדובר.
"הלוואי והייתי יכול לספר לך. כלומר, מחובתי לספר לך ואני רוצה אבל אני מעדיף שתבוא ותראה בעצמך", ענה ג'ון.
"אה... א... ג'ון, בבקשה, מה קרה?", דורון שאל.
ג'ון: "הבת שלך, דורון, היא כאן"
דורון: "מה?", שאל לאחר כמה שניות של שקט כדי לוודא את מה ששמע.
ג'ון: "כן, דורון, הבת שלך... היא... הייתה כאן כל הזמן האחרון, הסיפור מאוד ארוך, היא לא במצב הכי טוב אבל היא מתגעגעת. הייתה אי הבנה גדולה, כמו שאמרת לי, וגם היא עצמה... לא ידעה שאתם מתגעגעים אליה"
דורון: "אה... א... א... אתה אומר לי ש... שהבת ש... שלי אצ... אצלך?", גמגם ומאיה מיד הביטה בו בהלם.
ג'ון: "כן, היא כאן, חיה ונושמת ואפילו... מחייכת. יש לך בת מדהימה דורון"
דורון: "אני.... אני לא יודע מה להגיד"
ג'ון: "זה בסדר, אני לא מצפה ממך לדפוק נאום עכשיו. זאת ההפתעה שלך והיא מחכה לך כאן, רוצה לחזור... הביתה"
דורון: "אני בא, אני בא, אני... אני לא מאמין. אתה עובד עליי, זה לא יכול להיות כי... היא... היא הייתה אצלך כל הזמן הזה?"
ג'ון: "רק בזמן האחרון, לפני כן היא הייתה בבית החולים כמו שכבר הבנת מהמשטרה"
דורון: "הם עושים הכל בצורה כל כך איטית, עד שהם הלו על זה שהיא נמצאת בבית החולים היא כבר... נעלמה משם"
ג'ון: "נכון, היא נבהלה ובצדק. היא ברחה ו... הגיעה לכאן"
דורון: "אני אבוא, כן, בטח, אני יוצא ע... עכשיו. אני יכול לבוא עכשיו? מה זאת אומרת, בטח שאני יכול, זו הבת שלי, זו מיטל שלי, מיטלי. אז... אני אבוא עכשיו, אוקיי? אני אצא עכשיו ו... ואני ה...", דיבר בהתרגשות והרגיש איך כל המילים נעלמות.
ג'ון: "אני מחכה, ביחד איתה".
מישהו – אני רוצה לשמוע את הקול שלך, את מסקרנת אותי.
חנן כתב וחיכה לתשובה. הוא לא האמין שהוא באמת כתב את זה. זה כבר נקרא להתחיל עם מישהי לא? לא, אה?
ילדונת – אני מעדיפה שלא, לפחות כרגע. למרות ש... הייתי רוצה לראות אותך, לפחות פעם אחת, כדי לדעת עם מי אני מדברת.
מישהו – את חושבת שניפגש אי פעם?
ילדונת – אני חושבת שכן ואולי בקרוב, אתה יודע? אני לא יודעת למה אבל יש לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליך.
מישהו – באמת? זה ממש משמח אותי.
ילדונת - :)
מישהו – את למדת?
ילדונת – כן, עברתי על כל החומר, תודה שאתה ככה הקדשת מהזמן שלך בשביל ללמד אותי.
מישהו – אין על מה, את יודעת שאני תמיד כאן, ולא רק בשביל לימודים.
"את תשמרי איתי על קשר?", יוגב שאל והביט עמוק אל תוך עיניי. הרגשתי שהוא קורא אותי, רואה דרכי. אני בטוח אתגעגע אליו. אף פעם לא חשבתי שאפשר באמת להכיר ידיד אמת. אפילו שאני יודעת שהוא נמשך אליי או חשב אליי לפחות פעם אחת, בכל זאת הוא זכר. בחיים לא היו לי שיחות עמוקות עם אף אחד כמו שהיו לי איתו. הוא לפעמים הזכיר לי את בן בחיוך הגדול שלו או בעיניים שלו שהיו קטנות וחצי עצומות על הבוקר.
"ברור שכן, טיפש", עניתי וניסיתי לעצור את הדמעות. אני לא רוצה לבכות עכשיו כי אני לא רוצה להיכנס לתוך זה, אני לא אוהבת פרידות, במיוחד פרידות מאנשים שכל כך נקשרתי אליהם.
"אני אתגעגע אלייך, את יודעת?", הוא אחז בידי וליטף אותה בעדינות ובחמימות.
"גם אני, יוגב, באמת, אב... אבל אני צריכה ללכת, עוד מעט", אמרתי בשקט.
"אוף, זה כל כך מבאס אותי שאת לא יכולה לצאת היום. ממש התחשק לי ללכת לאיזו מסיבה", הדר אמרה וחיכתה למענה מעברו השני של הקו. בינתיים היא בחנה את פניה מקרוב במראה.
נועה: "טוב, מה את רוצה, שאני אברח מהבית? לא, נכון? אז חלאס כבר! את חושבת שאותי זה לא מבאס שהם החליטו לשחק אותה הורים בדרמת התבגרות והחליטו לתת לי עונש? אבל תפסיקי להזכיר את זה כל שניה!", הרימה את קולה. לפעמים נועה חשבה שלדבר עם הדר זה כמו לדבר אל קיר. היא הייתה אומרת לה משהו מסוים והדר הייתה שואלת על אותו דבר לפחות פעמיים לאחר מכן.
הדר: "אוקיי, אוקי, סורי, נו... יואו, נועה, את יודעת מה גיליתי?"
נועה: "מה גילית?"
הדר: "שיש לי מלא שחורים על האף ואפילו גם קצת ליד, באזור כזה"
נועה: "ממש קולומבוס את"
הדר: "מה זאת אומרת?"
נועה: "אני ראיתי את זה הרבה לפני, פשוט לא היה לי נעים להעיר לך כי את מיד היית מפרשת את זה כאילו אני רוצה לפגוע בך"
הדר: "מה? אני ל..."
נועה: "יש לי קוסמטיקאית טובה", קטעה את דבריה, "אם את צריכה. כאילו, את צריכה, השאלה היא אם את רוצה"
הדר: "זה כואב?"
נועה: "את רצינית איתי?"
הדר: "מה... אני רק רוצה לדעת אם זה כ..."
נועה: "לא, את רצינית איתי שאת בחיים לא הלכת לקוסמטיקאית?"
הדר: "לא יצא פשוט"
נועה: "לא יצא פשוט? תגידי לי, את שומעת את עצמך? אין, לפעמים אני מרגישה שאני והחברות שלי זה דבר כל כך שונה"
"הלו?", ג'ון ענה לטלפון שצלצל ונשען אחורנית.
"ג'ון? אני מדבר עם ג'ון ווינסטון?", נשמע קול מבוגר וצרוד.
ג'ון: "כן, מי זה?"
"זה מר רוזנשטיין, אתה זוכר אותי?"
הוא מיד נזכר, הוא לעולם לא שכח. מר רוזנשטיין היה השותף שלו בבית היתומים והם הסתכסכו. לאחר מכן מר רוזנשטיין עזב והם לא דיברו יותר.
ג'ון שמע על רוזנשטיין בעיתון שהפך לאחד מהיבואנים הגדולים, הפך לאדם עשיר מאוד שחי באחת האחוזות היקרות במדינה.
ג'ון תמיד איחל לו טוב, למרות הסכסוך שהיה בניהם ג'ון לא שמר לו טינה.
ג'ון: "בטח שאני זוכר, איך אני יכול לשכוח?"
מר רוזנשטיין: "אני רק רציתי להגיד לך שאני נמצא באזור כבר חודש, אני באתי לבקר"
ג'ון: "באמת? מה קרה פתאום? הרי היה לך כל כך טוב ב..."
מר רוזנשטיין: "אני יודע, אני יודע. אל תשכח שיש לי כאן חברים. יש לי חברים, ג'ון", הוא אמר וג'ון מיד נזכר בויכוחים שלהם כשהיו צעירים.
"בכל מקרה", המשיך מר רוזנשטיין את דבריו, "אני רוצה להיפגש איתך"
ג'ון: "הייתי נפגש איתך בשמחה, אני רק לא מבין למה זה נחוץ"
מר רוזנשטיין: "תסמוך עליי"
ג'ון: "אתה לא יכול לבקש ממני לסמוך עליך אחרי מה שהיה, אתה רימית אותי"
מר רוזנשטיין: "ואני דאגתי להחזיר את הכל, למרות שאני צודק ואתה טועה!", קטן בטון האופייני לו והשתעל, "אני אדם חולה, ג'ון, אל תעצבן אותי"
ג'ון: "אתה בריא כמו שור, אני לא דואג לך"
מר רוזנשטיין: "אני צריך לדבר איתך על משהו באמת חשוב, אני מחזיק את זה כבר יותר מדי זמן, יותר מדי שנים שאני שומר את זה על הלב שלי. תראה, אני יודע שבטח מה שעשיתי לא גרם לנזק כזה גדול, בטח זה לא שינה שום דבר, אבל... בכל זאת, אני מרגיש שנאי צריך להתנקות"
ג'ון: "אתה חושב בוגר ונכון. אני... אם כך, אני אשמח להיפגש איתך"
דורון יצא מביתו לאחר שביקש ממאיה לא לבוא איתו. הוא ראה שהיא קצת נעלבה, הוא היה חייב את המפגש הזה עם הבת שלו, הוא עדיין לא האמין, הכל היה נראה לו כמו מתיחה מטורפת ותיכף בטח יגאל שילון יצא מאחורי איזה פח זבל בשכונה עם הסיגר ויחייך.
הוא עצר באחד הקיוסקים בדרך ועמד מולו נרגש. הוא לא ידע בכלל מה הוא עושה. הוא מיד התקרב לאזור הממתקים ואסף לידיו עשר חטיפי סניקרס, חטיף השוקולד האהוב על מיטל. הוא נזכר איך היא תמיד הייתה מתעקשת שהוא יקנה לה כאלה, גם בגיל קטן והוא היה מסרב מחשש שזה יעשה לה חורים בשיניים, אבל היא תמיד התעקשה ולכן היתה מגירה קטנה במטבח שכולה הייתה מלאה בחטיפי סניקרס.
להפעיל את השיר:)
כשבא לצאת מהקיוסק הוא הופתע לראות את בן עם עוד בחור.
"דורון? מה נשמע?", בן התקרב אליו ולחץ לו את היד.
דורון: "בן... הכל מצויין, מה איתך? א... אני בדיוק ממהר ו..."
בן: "אתה בסדר? אתה נראה קצת חיוור ו..."
דורון: "אני... אני בסדר יותר משהייתי אי פעם"
בן: "אוקיי... אתה מוזר קצת, אני מקווה שבאמת הכל בסדר. מה שלום מאיה?"
דורון: "הכל טוב, היא אחלה, היא... ה..."
בן: "דורון, אני מצטער שאני ככה חוקר אותך פתאום, אבל אתה בטוח שהכל בסדר? אתה באמת נראה לי קצת מוזר, אתה יודע?"
דורון: "אני צר..."
בן: "ומה זה כל הסניקרס האלו?", שאל לאחר שהבחין בשקית הגדולה. "ממתי אתה אוכל את זה? סליחה שאני שוב ככה, אבל... אני זוכר שמיטל סיפרה לי שאסור לך לאכול הרבה מתוק ו... אתה יודע, למרות שמ... שמיטל לא כאן, אני עדיין מרגיש קרוב אליך ו... רגע, זה החטיף האהוב על מיטל, לא?"
דורון: "אה? כן, היא... היא אוהבת את זה, לא... כן... אני פשוט הולך לתת לה את ה... זה החטיף שהיא הכי אוהבת, היא בטח תשמח, בן, היא תשמח", אמר בחצי התנשפות חצי התרגשות.
בן: "מה?"
דורון: "בן, אני מצטער, אני צריך ללכת, היא... מחכה לי"
בן: "מי מחכה לך?", מיקד את מבטו בעיניו של דורון. הוא שמע נכון?
דורון: "היא... בן, אני צריך ללכת", אמר ונכנס במהירות למכוניתו.
"רגע, זה היה אבא של מיטל?", גולן שאל לאחר שדורון נכנס למכוניתו.
בן: "כן, מה... לא הקשבת?"
גולן: "טוב, תרגע, מה יש לך?"
בן: "אני מנסה לחשוב מה יש לו, אני בסדר גמור, גולן. לא יודע, הוא התנהג מוזר כזה ותאמין לי שאני מכיר אותו, הייתי בן בית בבית שלו הרבה זמן, לא יודע, מה שונה אצלו, בעצם... נראה לי שהמצב הנפשי שלו הדרדר, הוא קצת... התחרפן. חשבתי שאני היחיד שמחורפן כאן".
גולן: "מסכן..."
בן: "כן, אני לא... לא מבין, הוא... מעניין מה גרם לו פתאום לזה שהוא השתגע ככה, הוא היה בסדר, לפחות ככה הוא היה נראה"
גולן:"טוב, עכשיו תתחיל להתעסק לי במצבי רוח של גבר בן חמישים?"
בן: "ארבעים ושתיים"
גולן: "מה?", שאל במבט לא מבין ובחן את בן.
בן "הוא בן ארבעים ושתיים, לא חמישים"
גולן: "טו... ב"
בן: "אין, עזוב, אני סתם מכניס את עצמי לסרטים עוד פעם. אבל... למה נראה לך הוא קנה מלא סניקרס? זה החטיף שמיטל הכי אהבה!"
גולן: "כי הוא הלך לפגוש אותה ובטח קנה לה", גיחך, "נו, באמת בן, בטח הוא אוהב או שאשתו אוהבת, מאיפה אני יודע. אין, אני מת על זה שאתה ישר קופץ למסקנות ומבין מה שאתה רוצה להבין"
בן: "אני לא מבין מה שאני רוצה להבין, זה פשוט היה נראה לי קצת... מוזר"
גולן: "טוב, שרלוק הולמס, אתה מתכוון לאכול את הפלאפל הזה או שאני אגמור גם את שלך?"
בן: "מה? לא, אני אוכל, אני אוכל. אתה יודע? נראה לי שהוא זקוק לטיפול"
גולן: "נכון... אני ממליץ שתלכו ביחד"
הנסיעה לבית היתומים הייתה די קצרה, אבל בשביל דורון זה היה נראה כמו נצח. במשך הנסיעה הוא חשב מה הוא יגיד למיטל במידה וזו לא מתיחה אכזרית, הוא רק רצה לחבק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה. הוא לא הבין למה היא לא חזרה עד עכשיו הביתה, למה היא התעכבה שם, אולי משהו קרה?
דורון הגיע לבית היתומים ובהה בו. לפני שש עשרה וחצי שנים, בדיוק כאן, הוא עצר עם המכונית. אורית ישבה לידו והם היו נרגשים לקראת האימוץ ועכשיו שוב הוא בא לקבל את הדבר הכי יקר לו בעולם, הדבר שגורם לו לאושר הכי גדול שקיים.
"הגיע הרגע", ג'ון ליטף את גבי בעדינות בזמן שעמדתי במרכז הסלון עם שתי המזוודות ותיק הגב הקטן והישן.
"אני מפחדת קצת, ג'ון", הודיתי בשקט.
"אין לך ממה לפחד. זה לא אדם זר, מיטל, זה אבא שלך והוא... הוא מאוד התגעגע אלייך, את יודעת?", הוא חייך.
אני: "לא האמנתי שהוא יתגעגע בגלל כל ה... הסיפור שלא הבנתי למה הם לא באים לבקר אותי ו..."
ג'ון: "מיטל", קטע את דבריי, "תספרי את זה לאבא שלך, אני בטוחה שהוא יבין וישמח לשמוע שאת כן התגעגעת וכן חיכית"
אני: "קשה לי לעזוב פה"
ג'ון: "את מוזמנת תמיד", הוא אמר וחיבק אותי.
לא רציתי שיוגב יחכה איתי גם לאבא שלי, העדפתי להיפרד ממנו קודם לכן. מאוד נקשרתי ליוגב ולא רציתי לעבור את כל הפרידה הזאת, למרות שאני יודעת שהוא ואני נמשיך להיות בקשר.
צלצול הפעמון נשמע והתקרבתי ביחד עם ג'ון באיטיות לכיוון הדלת. ג'ון נעצר מאחוריי וסימן לי להמשיך הלאה, רעדתי, עברו לי צמרמורות בכל הגוף, אני אפילו לא יכולה לתאר כיצד הרגשתי.
"ל... לפתוח?", שאלתי בשקט, מחכה לאישור. מחכה לגנוב עוד קצת זמן כדי להתעשת.
ג'ון הנהן בראשו לחיוב אך לא הייתי מסוגלת לפתוח את הדלת. במקום זאת, הלכתי אחורנית. "א... אני לא מסוגלת", לחשתי בקול רועד וג'ון חייך בהבנה. הוא נזער במקל ההליכה שלו כדי לאתר את הדרך, הוא עמד מול הדלת ופתח אותה באיטיות.
בפתח עמד גבר בשנות הארבעים לחייו, עור בהיר, שיער כהה, גבוה, פניו היו נפולות, נראה לי שקמטי הבעת עצב חרשו היטב פניו, מה שמסביר שהוא די סבל בהעדרי, אך כל מה שיכולתי להתרכז בו היו עיניו הדומעות.
עמדנו ככה דקה שלמה, שותקים, הוא מביט בי ואני בו, הוא סוקר אותי ומנגב את דמעותיו שזלגו ללא הפסקה ואפילו השאירו כתם קטן על צווארון חולצתו הכחולה.
"אבא", סוף סוף הצלחתי להוציא משהו מפי, קראתי לו בקול רועד, בקושי הצלחתי לדבר. ראיתי שגם הוא מנסה להגיד לי משהו, הוא פותח את פיו אך שום קול לא יוצא ממנו.
הוא ניגב את דמעותיו תוך כדי שפשוף עיניו ופתח את זרועותיו, זנחתי את המזוודות על הרצפה ורצתי לקראתו, הוא אסף אותי אל תוך זרועותיו.
ועכשיו... רק עכשיו... הרשנו לעצמנו לפרוק את הכל ולבכות אחד על כתפו של השני. הרגשתי שאני הכי בטוחה בעולם בין זרועותיו, הרגשתי שהחיבוק הזה מגן עליי מכל הצרות שיש, שעכשיו אני הכי מוגנת ואף אחד לא יכול לפגוע בי.
זהו... מקווה שאהבתם. אותי אישית הפרק הזה מאוד ריגש, גם כשכתבתי אותו וגם כשקראתי אותו ביחד עם השיר.
מחכה לתגובות שלכם, שתהיה לכם שבת שלום, אחלה ערב ואחלה סופ"ש.
אוהבת המונים,
אברילו'ש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
