•°•°•°•רק ידידים•°•°•°•

בן: "כן, אה? תראה מה זה... מהרגע שהיא... שהיא הלכה לי, אני... אני לא אני יותר"
גולן: ,אני בטוח שיהיה בסדר"
בן: "גולן, תפסיק להגיד לי משפטים שאמורים כביכול לעודד, אוקיי? כי לי זה נשמע כרגע כמו דקלומים לא מוצלחים"
גולן: "לא, אני רציני, יש לי מן אינטואיציה כזאת שאומרת שהכל יהיה בסדר"
בן: "למדת מילה חדשה, אינטואיציה?"
גולן: "כן, נחמד, לא?"
בן: "סתם, אני צוחק", חייך חיוך קטן, "הלוואי, הלוואי והכל באמת יהיה בסדר כמו שאתה אומר. אני רק רוצה לראות אותה ולדעת שהיא בסדר, אני רק רוצה... אוחח!", בעט בתיק שהיה מונח על הדשא והתישב בחזרה על הכיסא.
גולן: "זה בסדר, תוציא את העצבים שלך"
בן: "זה לא עצבים, זה... זה פשוט כי... חלאס, נמאס לי,אני רוצה אותה כאן! הלוואי והכל היה סרט, ככה הייתי בטוח שיהיה סוף טוב והיא ואני נחזור להיות ביחד"
גולן: "אבל זו המציאות"
בן: "זה לא מרגיש לי כמו מציאות, אני לא מרגיש שאני חי במציאות, זה הקטע, מבין? אני מרגיש שאני חי בתוך איזה סרט מוזר של תסריטאי מפגר שפשוט אוהב לשחק עם הדמויות שלו. כי... כי דברים כאלה לא קורים במציאות. מה זה 'טעות בגופה'? שמעת פעם על דבר כזה?"
גולן: "כ... האמת שלא"
בן: "רואה? הכל נראה כמו סרט!"
גולן: "אתה יכול לעשות על זה סדרה כמו אבי ביטר ולהרוויח מיליונים"
בן: "אני מעדיף להיות הומלס, העיקר להיות עם מיטל"
גולן: "נראה לך שהיא תרצה להיות איתך אם תהיה הומלס?"
בן: "היא אף פעם לא נמשכה אליי בגלל כסף, חוץ מזה, לא חסר לה"
גולן: "טוב, איך הגענו לנושא הזה?"
בן: "אתה זה שהתחלת"
גולן: "כי אתה חופר לי במוח. אתה באמת סתם אוכל דברים, סתם, על כלום, על שום דבר. אם אני אומר לך שיהיה בסדר, אז תאמין לי – יהיה בסדר. אתה רק צריך לחכות טיפה".
בן: "אני מקווה"
גולן: "אל תקווה, תהיה בטוח".
בן: "אני עדיין אוהב אותה. אלוהים, אני מרגיש כל כך מטומטם"
גולן: "למה?"

בן: "כי... אם היא בחיים היא בטח לא תרצה לראות אותי, או שאויל היא... היא מתגעגעת אליי? אני כבר לא יודע מה לחשוב"
גולן: "אל תחשוב"
בן: "לא יכול שלא לחשוב. אתה לא מבין, גולן, לפני שהיא... שהיא עשתה את מה שהיא עשתה, לפני שהשיחה נותקה היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ואני אמרתי לה שאני אוהב אותה. דיי, אני לא מסוגל יותר", אמר וקם ממקומו, משאיר מאחוריו את גולן המבולבל. בן קפץ קפיצת ראש ישר אל תוך הבריכה. הוא הרגיש שהוא צריך את ההתרעננות הזאת, שהוא לא יכול לחשוב יותר. הוא כל הזמן רואה את מיטל מולו, מדברת איתו, מחייכת, הוא לא מצליח לשכוח אותה. כשנודע לו שהיא מתה, הוא לא הצליח להשלים עם זה, ועכשיו, כשיש סיכויים גדולים שהיא בחיים – הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. הפחד הכי גדול שלו זה שהוא סתם מצפה, שכל התקוות עוד יתנפצו לו בפרצוף.

אבא ומאיה יצאו לטייל. גאד, זה נשמע כמו משפט משיעור הבנת הנקרא, אבל בכל מקרה, זה מה שהם עשו. כשאמרתי שאני רוצה להישאר הם מיד החליטו להשאיר גם את ספיר, התינוקת. כמובן שלא הייתה לי בעיה לשמור עליה.
המחשב שלי עדיין נשאר בחדרה מפני שמאיה לפעמים הייתה עובדת עליו, אבא אמר תמיד שאין על המחשב שלי, הוא פשוט מצוין. כשנכנסתי לחדר, לראות מה עם ספיר, גיליתי שהיא ישנה כמו תינוקת. רגע, היא תינוקת. אוקיי, אז היא פשוט ישנה. הבטתי לעבר שולחן הכתיבה שהיה בצד החדר וראיתי שהמחשב פתוח, שומר המסך של ווינדוס רץ על המסך. רציתי להתקרב, להזיז את העכבר ולראות את שולחן העבודה שלי. כל כך פחדתי, הססתי.
החלטתי שאני חייבת לעשות את זה, זה מאוד עניין אותי, מאוד סיקרן אותי. כל כך רציתי לדעת מה יש שם. האם הכל נשאר אותו הדבר? אולי הם מחקו את הכל כדי שכל הזכרונות לא יכאיבו להם? הזזתי במכה אחת את העכבר ושולחן העבודה נגלה לעיניי. הופתעתי לגלות שתמונתי הוגדרה כטפט של שולחן העבודה. מיד זיהיתי את התמונה הזאת. התמונה צולמה בטיול השנתי של כיתה י'. לבשתי שם חולצה קצרה לבנה עם המון קשקושים צבעוניים וכובע לבן. שערי היה פזור והתנופף לו ברוח. בדיוק עלינו על ההר, זה היה מאוד קשה ומתיש, וברגע שהגענו לשם הכרחתי את בן לצלם אותי כדי שתהיה לי הוכחה אלבא שלי, שיראה שאני לא פחדנית. הרי לילה לפני הטיול אבא התערב איתי שאני בטח אשאר באוטובוס, הוא יודע שיש לי פחד גבהים מטורף. אני חושבת שבערך מאותו יום הפחד הזה עבר לי והוחלף ב... אהבה לגבהים, להרים ולטיפוסים. נזכרתי איך בן צחק עליי כשהוא צילם את התמונה הזאת מפני שהייתה רוח וכל שניה השיער עף לי על הפנים, הסתיר לי את העיניים והשערות שלי נכנסו לתוך הפה שלי. הוא לא הפסיק לצחוק ואני צעקתי עליו שיפסיק, שזה לא מצחיק ושאין זמן. אחרי זה באוטובוס ביקשתי סליחה, זה קרה כמובן אחרי שראיתי את התמונה, שיצאה כל כך מוצלחת.
הכל נשאר בדיוק אותו הדבר, כל התיקיות, כל המסמכים על שולחן העבודה.
נכנסתי לתיקיית השירים, זה הרגיש לי כל כך טוב לראות את כל רשימת השירים שהייתי שומעת. לכל שיר היה סיפור. לכל שיר יש סיבה מספיק טובה בשביל שהוא יכנס לתיקיית השירים שלי. למשל, יש שם את השיר harry nilsson - without you. זה שיר שבן שלח לי ממש מזמן. זה השיר האחרון ששמעתי לנפי שעשיתי את אותו מעשה באותו יום. אם הייתי יודעת למה זה יגרום, אני לא הייתי עושה זה. היום, במבט לאחור, אני לא מבינה איך יכולתי לעשות את זה. אלוהים נתן לי גוף, נתן לי נשמה, אלוהים ברא אותי ואני הורסת את מה שאלוהים ברא? מי אני שאחליט מתי לעצור את החיים שלי? בגלל מה? אנשים עוברים זוועות ואני כמו ילדה מפונקת הולכת ומחליטה לשים קץ לחיים שלי. אין אף אחד ששווה את זה שאני אעשה לעצמי משהו ואין שום דבר בעולם שיכול לגרום לי לחזור על המעשה הזה שנית. לעולם. לא משנה מה יקרה. פשוט, לא משנה מה יקרה. לא עושים דברים כאלה. אני לא ידעתי. אני לא ידעתי שזה יוביל לזה. אני אפילו לא יכולה לתאר במילים עד כמה אני מתחרטת על מה שעשיתי. אם רק הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, לשנות הכל, לא לנסוע לאילת, לא לעולל את הדבר המזעזע הזה לעצמי, לא לפגוע ככה בכל הסובבים אותי. הרי, בן אדם שמתאבד הוא לא אמיץ, הוא לא גיבור, הוא בסך הכל פחדן, נמושה, מישהו שיודע שהוא יכול להתמודד עם מה שקורה לו בחיים, אבל הוא פשוט מעדיף לברוח, כי הוא פחדן וחלש, כי אין לו כח להתמודד עם דברים שקורים לנו. אני חושבת שהיום אני מבינה שאלוהים מציב לנו המון מכשולים בחיים, הכל זה כמו משחק. אנחנו צריכים לעבור את המכשולים האלה ולא לפרוש באמצע. זה ממש כמו משחק מחשב, אנחנו מתחילים, יש שלבים, ככל שהשלבים קלים – אנחנו שמחים ומאושרים, אנחנו מרגישים חזקים, אנחנו מחייכים ומספרים לכולם שהצלחנו לעבור את אותם שלבים. כמו בחיים, כשקורה לנו משהו טוב – אנחנו שמחים, מאושרים, אנחנו מספרים לסובבים אותנו על הדברים האלה, אנחנו מתגאים. אבל כשבאותו משחק מחשב השלבים מתחילים להיות קצת קשים, אז אנחנו מתעצבים, כועסים. לפעמים אנחנו אפילו מרגישים שזהו, שאין מצב שאנחנו מצליחים לעבור את השלב הזה ולנצח, אין מצב פשוט. אז מה אנחנו עושים? לוחצים על האיקס/מקש הEsc או מה שזה לא יהיה ופשוט פורשים מהמשחק. אנחנו לא מבינים שאין דבר כזה משחק שאי אפשר לנצח. אם אותו מתכנת בנה את המשחק הזה, מן הסתם שהוא שיחק בו, בנה אותו לפי שלבים, זאת אומרת שאפשר לנצח, פשוט צריך לדעת איך. צריך להתאמן, צריך להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים לנצח את המשחק הזה. אם ננצח בקלות אנחנו נרגיש סבבה, ניצחנו, אנחנו טובים, אבל אם אנחנו ננצח אחרי המון נסיונות אז אנחנו נשמח פי מאה, אנחנו נרגיש מלכי העולם, אנחנו נדע שעבדנו כל כך קשה, והנה, סוף סוף הצלחנו. וככה גם בחיים, כשקשה כולם חושבים על להתאבד, לסיים עם החיים, אין אחד שזה לא עבר לו בראש, זה נראה דבר פשוט כזה, לפעמים אנחנו זורקים משפטים באוויר כמו: "מקסימום אני אתאבד" וכו'. לא עדיף לנסות עוד ולנצח? לא עדיף להשקיע, לנסות בכח הכח ואז להצליח? אני בטוחה שעדיף לא לוותר. יש אנשים שנלחמים בשביל לחיות, יש אנשים שעוברים זועות בחיים שלהם, ואני? אני לא הערתי מה שהיה לי. זה כל כך לא משנה, הכל זה רק משחק, אלו דברים שוליים. כל אחד עובר אהבה נכזבת, כל אחדש עובר ריבים במשפחה ואפילו פירוק של המשפחה. אז אני מאומצת. סו פאקינג וואט? אני צריכה להודות לדורון כל בוקר על כך שאימץ אותי, כי השד יודע איפה הייתי אמרוה להיות היום. אני צריכה להגיד תודה לדורון שהוא דאג לי כל השנים האלה, שהוא לא החסיר ממני דבר, שהוא היה לצדי ואהב אותי כל כך, ובגלל כל זה אני אקרא לו אבא ולא דורון, כי בשבילי הוא אהבה, האבא שלי. זה לא משנה אם אני לא נוצרתי המזרע שלו ושאין בנינו קשר דם, מה שמשנה זה שאני יודעת שהוא אוהב אותי באמת ואני אוהבת אותו, הוא יתן הכל בשבילי.
ובן... ברור שאני אוהבת את בן, ברור שמה שהוא עשה הפך אותי למנוכרת, חסרת ביטחון, עצובה ודכאונית, אבל בשביל זה לגמור את החיים? בשביל זה? הכל עובר בחיים. יכול להיות שהיינו חוזרים, יכול להיות שלא. מה שכן – הכל קורה לטובה, אני בטוחה בזה.
עכשיו אני נזכרת בלירז, אני נזכרת כמה היה לי קשה להתמודד כשנודע לי על הרצח שלה. אני נזכרת איך לפני שאיבדתי את ההכרה אני ראיתי את הדמות שלה, ראיתי הילה עוטפת אותי. היא דיברה איתי אומרה לי לא לעשות את זה. היא צעקה.היא אמרה שהיא צעירה, שכל החיים לפניי.
עצמתי את עייני ואותם הרגעים האחרונים עברו לי כמו סרט:

מכשיר הפלאפון החליק מידי היישר אל תוך המים, לא ראיתי כמעט כלום, הרגשתי איך אני נמשכת
אל המים, איך אני מתחלקת לבפנים
"מיטל... מיטל תקשיבי לי!", ראיתי אותה מולי, ראיתי את לירז. עטפה אותה הילה לבנה בוהקת, מסנוורת, היא הייתה נראית כמו מלאך.
"לירז... מה את עושה כאן?", שאלתי אותה בדמיוני, בזמן שבמציאות שקעתי שוקעתי בתות המים המעורבבים עם הדם הרב שאיבדתי.
לירז: "מיטל, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, תאזרי את כל הכוחות שלך ותצאי מהמים, תנשמי, תתקשרי למשטרה, לאמבולנס, מיטל את יכולה עדיין לחיות! תעשי מה שאני אומרת לך! נו! מיטל אני לא רוצה שתמותי, אני כל הזמן רואה אותך מלמעלה. הייתי רוצה שתהיי ליידי אבל לא בדרך הזו, לא רוצה שתמותי, מיטל את בך הכל בת 16 וכמה חודשים, כל החיים לפנייך. בן אוהב אותך מיטל! את תדעי מי ההורים שלך, דורון הוא אבא נפלא והוא אוהב אותך בדיוק כאילו את הבת האמיתית שלו! מיטל למה עשית את זה? תצאי מהמים, תנשמי, תצילי את עצמך, למה חתכת... למה בחלקים הכי מסוכנים, למה? תצאי כבר מהמים נו!", היא המשיכה לדבר. "מיטל יש לך עוד דברים לעשות בעולם הזה, את תחיי ואת תקימי משפחה, יהיו לך ילדים. יש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לגלות... מיטל... נו יאללה!!!" היא האיצה בי. היא הייתה נראית מושלמת, כמו מלאך, פנייה היו חלקות, טהורו....
ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי...
"אני לא מצליחה..." לחשתי אליה
לירז: "מיטל... תתאמצי, נו קדימה, את יכולה, את צריכה לחיות. מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?
למות בגיל כזה צעיר? מיטל אם זה היה תלוי בי לא הייתי גומרת את החיים שלי בגיל 17, לא אשמתי שיש אנסים ורוצחים ואנשים מגעילים... אל תעצרי את החיים שלך, אל תהיי אנוכית, יש אנשים שאוהבים אותך, שאת חשובה להם... נו יאללה, קדימה, תצאי מהמים, תעצרי את הדם, את עדיין יכולה להציל את עצמך"
דמותה נעשתה מטושטשת יותר ויותר, לא ראיתי כלום.
"אני רוצה לחיות" צרחתי בכוחותיי האחרונים והוצאתי את ראשי מהמים, לא היה בי עוד כח לצאת לגמרי מהאמבטיה, לא היה לי כח לקום, להתקשר, לעצור את הדם.
אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות. היא צודקת, יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק בחיים.
ומה עם כל השאיפות שלי לעתיד? מה עם החלום שלי להיות סופרת מפורסמת? ומה עם החלום שלי להקים
משפחה, להביא ילדים לעולם, להנות...? אני לא רוצה למות אני לא רוצה למות, שמישהו יעזור לי, אלוהים אם אתה קיים תעזור לי, בבקשה, אני לא רוצה למות, בבקשה... לא רוצה.
הרגשתי איך גופי מרחף לו, איך נשמתי נעשית יותר ויותר רגועה... לא יכולתי להשאיר את עיניי פקוחות יותר, באמת שהתאמצתי. דפיקות הלב המהירות
שלי נעשו לפתע חלשות מאוד, לא הרגשתי את גופי, לא הרגשתי שום חיבוק בין הנשמה לגוף.
אני לא רוצה למות.

פקחתי את עיניי וניגבתי את הדמעות שהחלו לזלוג. כאב לי להיזכר באותם רגעם. כאב לי להיזכר במה שהיה פעם. אני כבר סיכמתי עם עצמי שפעם זה פעם והיום זה היום, אני לא צריכה להתעסק בזה יותר. אני צריכה להתעסק במה שקורה עכשיו. ומה שקורה עכשיו זה שאלוהים כל כך אוהב אותי, כל כך אוהב עד כדי כך שהוא הצלי אותי ונתן לי הזדמנות שניה. מה שקורה עכשיו זה שנאי צריכה לחשוב מה אני עושה עם בן, מה שקורה עכשיו זה שאני צריכה לדבר עם אבא שלי על הכל, אני... יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות.
הבטתי לעבר ספיר שעדיין ישנה. לפעמים הייתי רוצה להתחלף איתה, להתחיל את החיים מחדש, למחוק הכל. אבל שוב, אני מתעסקת בעבר, חופרת בפצעים של העבר, בשביל מה? הרי, זה לא יתן לי שום דבר עכשיו. כיביתי את מסך המחשב וחייכתי חיוך ענקי, כי אני יודעת שאני ניצחתי, ואני יודעת שאני כאן עכשיו, אני נמצאת כאן, ואני אתחיל הכל מההתחלה.