כן, עברו רק שלושה ימים ויש פרק חדש.
לפני הפרק תיכנסו לכאן (תמונות, קניות, ריכולים וכאלה).
תהנו!
=פרק 251=
"רגע, אבא, תשאל קודם מזה", אמרתי מיד.
"זה... זה בן", אבא לחש לי לאחר שהציץ בעינית.
האדם האחרון שחשבתי שיעמוד בפתח ביתי היה בן. חששתי שזה אולי אחד מהשכנים או מישהו שמכיר אותי, אבל בן? מה הקשר עכשיו?
"אני... אני לא פה!", לחשתי בלחץ וברחתי לחדר השירותים, סגרתי את הדלת אחרי ונשענתי עלייה.
"היי, מה אתה עושה פה?", שמעתי את אבי אומר לבן, שמעתי את בן משיב לו שהכל בסדר ושהוא הרגיש שהוא צריך לדבר איתו. הלב שלי דפק במהירות והרגשתי פרפרים בבטני. הנה בן. במחרק של שני מטר ממני.
התיישבתי על הרצפה תוך כדי שנשענתי עם גבי על הדלת, מנסה להחזיק את עצמי. כל כך רציתי לקום ולצאת מחדר השירותים, לרוץ אל בן, בן-בן שלי ולחבק אותו, אך מיד התעורר הכעס, הפגע. אני עדיין לא שכחתי.
"אתה רוצה לשתות משהו?", מאיה שאלה כשהלכה לכיוון המטבח ובן השיב בשלילה.
"אני רק רוצה לדבר איתך, דורון", הוא אמר והתישב על הספה.
דורון: "מה קרה?"
בן: "זה... נו, זה בקשר למיטל, שוב. אני לא יודע, אני לא יודע מה לעשות"
דורון: "מה... מה זאת אומרת, אני לא מבין אותך, אנ..."
בן: "כאילו... תראה, היא עכשיו אולי בחיים, נכון? אז אני לא יודע מה לעשות, איך להשלים עם זה מחדש ו... זה לא שהשלמתי עם המוות שלה, כן?"
בן המשיך לדבר ולדבר, הוא גמגם הרבה ואמר מילים לא מובנות, בקושי הצלחתי לשמוע על מה הוא דיבר, אבל יכולתי לדעת שהוא מאוד מבולבל ולחוץ. הספיק לי רק לשמוע את הקול שלו כדי לדעת שהוא עדיין בצד שלי, עדיין חושב עליי ועדיין רוצה אותי. חיוך קטן עלה על פניי בזמן שספרתי את הדובונים הירוקים המצוירים על נייר הטואלט הלבן. ניסיתי להעסיק את עצמי. לחשוב על משהו אחר, אבל איך זה אפשרי בזמן שאהבת חיי נמצא כל כך קרוב אליי?
"אתה מבין?", בן שאל לאחר שסיים לדבר ודורון הנהן בראשו בחיוב.
"עדיין אין... אין שום דבר חדש", שיקר.
בן: "אני לא מבין איך זה יכול להיות, באמת. מה, הם לא בקשר איתך?"
דורון: "מי?"
בן: "המשטרה, כאילו, הם אמורים לעדכן אותך בכל דבר ו...", אמר בהתלהבות ואז נעצר, "או שאין מה לעדכן", ענה לעצמו והשפיל את מבטו.
דורון: "בן, אני מבטיח לך שאם ייוודע לי משהו – אתה תהיה הראשון לדעת".
בן: "באמת?"
דורון: "כן, חמוד"
בן: "כי אני פשוט מרגיש שאני... שאני לא יכול יותר ככה"
דורון: "אני מבין אותך, תאמין לי"
בן התכוון לקום מהספה אבל עצר כשהבחין בנעלי הסניקרס של מיטל.
דורון מיד קלט זאת והרים אותן מהרצפה.
בן: "מה... מה נעלי... הנעליים שלה עושות כאן?"
דורון: "א... ה..."
מאיה: "הנעליים שלי נקרעו ואני רציתי לצאת להליכה", אמרה מיד תוך כדי שהסתירה את כפות רגליה מתחת לשולחן, אותן קישטו נעלי סניקרס חדשות.
בן: "אה, אוקיי", חייך חיוך קטן, "היא אהבה את הנעליים האלו, אתה יודע? יש לה אותן מאז שאני מכיר אותה, ואם אני לא טועה – אז אם היא בחיים היא בטח נועלת אותן עד היום"
'כמה שהבלונדיני המעצבן הזה צודק', חשבתי לעצמי ועצמתי את עיניי.
חשבתי שברגע שאראה את בן לאחר כל כך הרבה זמן ולאחר מה שקרה – אני ארוץ לזרועותיו, ומצד שני חשבתי שזה בכלל לא יזיז לי, אולי מרוב שכעסתי עליו, ועדיין, כועסת. אבל עכשיו כל מיני חיות קטנות משתוללות לי בבטן, צמרמורות עוברות לי בגוף ללא הפסקה ואני נבוכה. כי שכחתי איך זה להרגיש את מה שאני מרגישה כרגע.
"כן?", נועה התקדמה לעבר דלת חדשה שנפתחה באיטיות. הדר עמדה בפתח בשיער אסוף לקוקו גבוה. "אני מפריעה לך?", היא שאלה ונועה הנידה ראשה לשלילה.
הדר: "אני חייבת לדבר עם מישהו ואין לי עם מי"
נועה: "אני קצת לומדת האמת, אבל... בואי, כנסי"
הדר פסעה אל תוך החדר באיטיות, תוך כדי שהיא מעבירה מבט סורק על כל הספרים שהיו זרוקים על המיטה.
"אני רואה שלקחת את הבגרות בהיסטוריה ברצינות", חייכה.
נועה: "כן, לפחות משהו. חוץ מזה, אני בעונש המפגר שלהם ובמילא אין לי משהו יותר טוב לעשות. את יודעת שבגלל ההורים האלה הפסדתי תצוגת אופנה? את יודעת שבגללם הפסדתי פגישה עם איזו חברת תכשיטים חדשה? משהו לנערות כאלה"
הדר: "וואלה? מה... אבל הם יודעים שזה העתיד שלך ושאת מרוויחה בזה המון כסף, לא אכפת להם?"
נועה: "הדר, זה לא הכסף, את יודעת שכסף מעולם לא היה חסר לי, אבל כנראה שהם מנסים לחנך אותי או משהו, לא יודעת, כי אם לא למה להם לתת לי את העונש המפגר הזה? טוב שהם נזכרו לחנך אותי בגיל שבע עשרה וחצי באמת"
הדר: "ניסית לדבר איתם?"
נועה: "אין לי מה לדבר איתם, נראה לך שהם אנשים שאפשר לדבר איתם? הם קוטעים לי את החלומות שלי באמצע ולא אכפת להם ממני, אז על מה כבר יש לי לדבר איתם?", אמרה בכעס והתיישבה על המיטה, "טוב, דיי, תעזבי אותי, אני מדברת על זה וזה רק מעצבן אותי עוד יותר, מה רצית?"
הדר: "רציתי לדבר איתך על זה... על גולן"
נועה: "מה איתו?"
הדר: "את יודעת שאנחנו ביחד כה, כאילו בערך ביחד כזה, נכון?"
נועה: "לצערי, כן"
הדר: "בקיצור, הוא... אין, אנחנו בקושי מדברים. אם אני לא מתקשרת אז הוא לא מתקשר, והוא בכלל מתלונן על זה שאין לי זמן אליו"
נועה: "הוא בעצם זה שאין לו זמן אלייך, הוא סתם מפיל את הכל עלייך כדי שאת תקחי את האשמה. כזה דביל"
הדר: "אז מה אני צריכה לעשות לדעתך? זה פשוט משגע אותי, כי אני רגילה שכשיש לי חבר אז אנחנו הרבה ביחד, מתנות וכל הקיצ' הזה ועם גולן פשוט אין את זה. למשל דיברתי איתו אתמול בערב ושאלתי אותו מה בא לו לעשות, הוא אמר שהוא כבר עושה משהו ושאם בא לי אז היום אפשר ללכת למשחק כדורגל. מה לי ולזה?"
נועה: "הוא כזה ערס דפוק, אני באמת לא מבינה מה את עושה איתו בכלל. הדר, את כולך נראית טוב, חכמה, נחמדה, מתלבשת יפה והוא לעומתך נראה כמו אחד שהוציאו מהזבל"
הדר: "לא, אל תגזימי"
נועה: "אני לא מגזימה! לדוגמא, אם יהיה לו יום הולדת את בטח תשקיעי במתנה ותקני הרבה כי לך אין בעיה של כסף, אבל אם לך יהיה יום הולדת הוא יביא לך שקית קרטון של "פיצוצית חממי" ובפנים גרעינים. אולי הוא אפילו ישקיע ויוסיף טאץ' של גרעינים לבנים"
"אני יכול להשתמש לרגע בשירותים?", בן קם מהספה ודורון מיד חסם את דרכו.
"מה קרה?", בן שאל והביט בו במבט לא מובן.
דורון: "לא, ה... השירותים שם פשוט לא עובדים, הם לא טובים, הם... זה, כן, בוא, תשתמש בשירותים בחדר שלנו", חייך בלחץ וליווה אותו לחדר השינה.
כל כך נלחצתי, זה לא עבר עד ששמעתי את בן יוצא מחדרם של אבא ומאיה והבנתי שלשירותים האלו הוא כבר לא יכנס. תארתי לעצמי מה היה קורה אם הוא היה נכנס לחדר השירותים הזה ופתאום היה רואה אותי, יש מצב גדול שהוא היה מקבל התקף לב או מתעלף, או אולי הוא היה מאשפז את עצמו.
לאחר כמה דקות שמעתי את דלת הבית נסגרת, הצצתי מדרך חור המנעול וראיתי בסלון רק את אבא. יצאתי בזהירות מהשירותים ואבא הביט בי בלחץ. "הוא כמעט נכנס אלייך, את יודעת?"
אני: "כן, שמעתי, יואו, איזה מזל שעצרת אותו"
אבא: "מיטלי, אי אפשר להמשיך ככה"
אני: "מה זאת אומרת?"
אבא: "אנחנו לא יכולים להסתיר אותך לעד, לא נראה לי שזה חוקי גם"
אני: "רק עוד קצת, רק עוד קצת"
אבא: "למה זה כל כך חשוב לך?"
אני: "כי אני יודעת שאם כולם ידעו אז פתאום יתחילו לבוא לכאן, וכל מיני עיתונים ירצו ש... דיי, לא יודעת, אין לי כח להתמודד עם עוד דברים ועם עוד לחץ, אני פשוט רוצה קצת שקט".
שובל סיימה להכין את שיעורי הבית, או יותר נכון – ניסתה להכין אותם, אך ללא הצלחה.
היא לא יכלה להפסיק לחשוב על אלי, במיוחד מאז אותו יום שהתנשקו אצלה בחדר. מאז הוא פחות בקשר, הוא כל הזמן אומר שהוא לא רוצה להתקדם מדי כי הוא שומר על הכבוד שלה, זה הרגיש לה מאוד מוזר. כי בדרך כלל בנים אמורים לרצות להתקרב, לא? שלשום הוא שלח לה זר פרחים שהגיע עם שליח, על הברכה הוא כתב שהוא חושב עליה המון והוא פשוט עסוק קצת בעבודה. הוא אף פעם לא סיפר לה במה הוא עובד. היו הרבה דברים מאוד מסתוריים בהתנהגות שלו ובאישיות שלו, דברים שהוא לא דיבר עליהם ודברים שלא היה לה נעים לשאול. ומצד שני הוא היה נראה טוב, הוא היה מצחיק ונחמד, הוא לא היה כמו כולם.
פקחתי את עיניי והבטתי סביבי, שוב ישנתי בסלון. השעה הייתה תשע וחצי בבוקר, אבא ומאיה כבר בעבודה וספיר אצל המטפלת. פסעתי באיטיות לעבר המטבח והדלקתי את הקומקום. בזמן שחיכיתי לרתיחת המים נזכרתי שעוד פחות משבוע יש בגרות בהיסטוריה. למדתי קצת עם המתרגלים במקום ההוא שג'ון רשם אותי אליו, הבנתי שאני צריכה לחרוש עכשיו בבית כי אז אני לא אצליח וכל כך לא בא לי להפסיד עוד חומר. במילא הפסדתי כמעט שנה שלמה ובטח ירצו להשאיר אותי כיתה. עוד שלושה שבועות מתחיל החופש הגדול אצל כולם. נזכרתי בחופש הגדול של שנה שעברה, איך אני ולירז היינו משתעשעות, איך טסנו לחו"ל ביחד, איך היינו כל הזמן נוסעות לים. אני כל כך מתגעגעת לימים ההם. מזגתי לי מים רותחים אל הכוס עם הסוכר וטבלתי את התיון מספר פעמים. התיישבתי בחזרה על הספה ולקחתי את הטלפון. התקשרתי לנטלי וחיכיתי לתשובה.
"הלו?", היא ענתה לבסוף.
אני: "מה קורה?"
נטלי: "אמאל'ה, מאיפה את מתקשרת?"
אני: "מהבית"
נטלי: "חזרת הביתה?!", היא צעקה ואני הרחתי את הטלפון מאוזני הימנית. "מיטל?"
אני: "אני כאן, אני כאן, אבל למה את צועקת?"
נטלי: כי אני לא מבינה, איך התקשרת מהבית שלך? המספר של הבית שלך הופיע לי על הצג ו..."
אני: "כן, חזרתי הביתה. הייתה מאמינה?"
נטלי: "באמת?!"
אני: "כן, הגיע הזמן, לא?"
נטלי: "בטח שהגיע הזמן! יו! רגע, כולם יודעים?"
אני: "לא ולכן אסור לך עדיין לדבר על זה עם אף אחד"
נטלי: "אוף! נו, מיטל, באמת"
אני: "אין לידך אף אחד?"
נטלי: "לא, למה?"
אני: "כי את אומרת את השם שלי. בסוף עוד יחשבו שאת משוגעת כמו בן ומדמיינת שאת מדברת איתי"
נטלי: "מקסימום אני אגיד שיש לי חברה אחרת בשם מיטל"
אני: "כן, ממש"
נטלי: "למה ממש?"
אני: "את לא מכירה את בן? אם הוא ישמע את זה הוא עוד ידאג לקחת לך את הטלפון בלי שתשימי לב ויבדוק עם מי דיברת"
נטלי: "כן, בקשר לזה את צודקת. ברגע שהוא שומע את השם שלך הוא... די מתחרפן, הייתי אומרת"
אני: "בכל מקרה, מתי את מסיימת ללמוד?"
נטלי: "בשלוש. תגידי, את ניגשת לבגרות בהיסטוריה? כי אמרת לי שאת לומדת"
אני: "על זה בדיוק רציתי לדבר איתך. אין לי את כל החומר ואני צריכה שתבואי אליי ותעזרי לי"
נטלי: "אוקיי... אבל גם לי אין את כל החומר"
אני: "את לא יכולה להשלים או משהו? אולי תבקשי ממישהו?"
נטלי: "אפשר להתחיל ללמוד ממה שיש לי"
אני: "סבבה"
נטלי: "אז לבוא אלייך?"
אני: "כן"
נטלי: "וואו"
אני: "מה קרה?"
נטלי: "זה ממש מוזר"
אני: "מוזר?"
נטלי: "כן, מוזר"
אני: "למה מוזר?"
נטלי: "כמעט שנה לא הייתי אצלך ו... לא יודעת"
אני: "אל תגידי שלא התגעגעת לעוגיות שאבא שלי היה מכין"
נטלי: "ועוד איך שהתגעגעתי"
אני: "גם אני, תאמיני לי"
נטלי: "יואו, את חייבת לספר לי הכל"
אני: "יש מלא מה לספר"
נטלי: "מה עם ההוא שהכרת?"
אני: "בבית היתומים?"
נטלי: "כן"
אני: "לא יודעת. נטלי, נראה לי שהוא נדלק עליי"
נטלי: "באמת? ואת? את נדלקת עליו?"
אני: "לא יודעת. הוא חמוד, מאוד, אבל אף אחד עדיין לא משתווה לבן"
נטלי: "איזה כייף לי לשמוע אותך אומרת את זה. אני רק מחכה לרגע שאת ובן תחזרו!"
אני: "זה לא יקרה כל כך מהר", אמרתי ולקחתי עוד לגימה מהתה שהתקרר לו קצת.
לאחר שסיימנו את השיחה חשבתי על המשפט שאמרתי: "זה אל יקרה כל כך מהר". ניסיתי לחשוב למה אני לא מוכנה לסלוח לבן עד הסוף ואני פשוט לא מצליחה להבין.
למה אני מפחדת מהמפגש איתו?
זהו 
מקווה שאהבתם את הפרק.
למישהו יש תשובה לשאלתה של מיטל?
נ.ב
אולי בקרוב אעבור לאתר אחר. גיליתי כאן כמה דברים באתר הזה שלא כל כך מצאו חן בעיניי.
שיהיה לכם אחלה שבוע!
אוהבת המון,
אברילו'ש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
