לפני הפרק, אתם מוזמנים להיכנס לכאן, יעלה לכאן פוסט עם תמונות, עצות וכו'.
ועכשיו לפרק... קריאה מהנה
=פרק 253=
"רגע", צעקתי ופתחתי את הדלת בבית. נטלי מיד קפצה עליי בחיבוק גדול ונכנסה.
"מה, סיימתם מוקדם?", שאלתי והלכתי אחריה.
נטלי: "כן... מה את עושה?"
אני: "סתם, רואה טלוויזיה... שידורים חוזרים"
נטלי: "אולי נצא?"
אני: "עכשיו? חם בחוץ, י'א משוגעת"
נטלי: "כן, נו, מה אכפת לך? בואי סתם... נעשה סיבוב"
אני: "טוב, חכי אני אלך להתלבש"
נטלי: "תבואי ככה"
אני: "נראה לך?", אמרתי והצבעתי על מכנסי הטרנינג האפורים שלי. לבשתי חולצה לבנה קצרה ושיערי היה אסוף לקוקו מרושל.
נטלי: "כן. אני רק רוצה לעשות סיבוב קצר, תשימי רק נעליים או משהו"
אני: "טוב, רגע...", אמרתי והלכתי לפינה שנמצאת מתחת למדרגות. נעלתי נעלי אדידס לבנות עם פסים לבנים והרכבתי את משקפי השמש הלבנות הגדולות שלי.
"בואי", חייכתי.
נטלי: "מהירה את"
כעבור כמה דקות הגענו לגינה הציבורית הגדולה, אני התעקשתי לשבת בצל.
"אני חייבת לך תודה", היא אמרה פתאום.
אני: "תודה? על מה?"
נטלי: "על זה שהצלת אותי מרועי"
אני: "אה... את לא קלטת את זה בהתחלה, אני שמחה שסוף סוף הבנת"
נטלי: "אני ממש אהבתי אותו ו... ולא ראיתי אף אחד ממטר"
אני: "כן, אני יודעת מה זו אהבה, לא אכפת לך משום דבר, אבל לפעמים זה לא טוב, כמו במקרה שלך, למשל"
נטלי: "נכון"
אני: "את באמת, אבל באמת לא ראית שום דבר חוץ מרועי. אני חושבת שגם אם הוא היה עושה לך משהו הרבה יותר גרוע ממה שהוא עשה, אז את היית סולחת לו"
נטלי: "כן, נכון. הייתי כזאת מטומטמת. את יודעת? עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב, כאילו, אין מצב שעכשיו אני אסתכל על מישהו שמזכיר את רועי, מישהו שלא יודע לכבד ולהעריך"
אני: "אני ממש שמחה לשמוע אותך אומרת את זה", חייכתי, "באמת, זה עושה לי טוב על הלב".
הוצאתי סיגריה והדלקתי, לקחתי שאיפה והוצאתי את עשן באיטיות.
"עוד מעט חופש גדול, אה?", קרצתי.
נטלי: "כן... טוב, את בחופש גדול כבר כמעט שנה"
אני: "רק שרוב החופש שלי הייתי בקומה"
נטלי: "נראה לי יש קללה על התיכון שלנו"
אני: "מה?!", גיחכתי.
נטלי: "כן, כן, אני אומרת לך, יש קללה על התיכון שלנו"
אני: "טו-ו-ב... אני אוהבת איך שאת תמיד מגיעה למסקנות האלה"
נטלי: "אני רצינית איתך, נו!"
אני: "יאללה, תשתפי אותי"
נטלי: "נועה הייתה בקומה פעמיים"
אני: "את חייבת להזכיר לי את זה?"
נטלי: "לליאור יש סרטן"
אני: "מה איתו באמת?"
נטלי: "אני רק יודעת שהוא בטיפולים, הוא בקושי נמצא בבית הספר... אנה משלימה לו את השיעורים"
אני: "מסכן. אמן שיבריא", אמרתי בשקט.
נטלי: "חכי, זה לא הכל. אנה הייתה נכה"
אני: "הייתה"
נטלי: "ובן עבר לפני חודש תאונת דרכים"
אני: "אבל לא קרה לו כלום"
נטלי: "את ניסית להתאבד והיית בתרדמת כמה חודשים"
אני: "ארבעה"
נטלי: "ו... מה, את לא שמה לב? לכל אחד בבית הספר הזה קורה משהו"
אני: "ושכחת את הפרעות האכילה של נועה"
נטלי: "היא נתנה על זה ראיון בטלוויזיה לפני כמה זמן, היה מדהים ומרגש, באמת"
אני: "מה, את קונה את ההצגות שלה?"
נטלי: "לא, מיטל, אני רצינית. אני יודעת שאצל נועה הרוב משחק, אבל היא באמת הייתה אמיתית בראיון"
אני: "את כזאת תמימה שזה משהו"
בן: "אני חושב שלקחת את זה קצת קשה", אמר לאחר שגולן סיפר לו על הריב בינו לבין הדר שהתרחש אתמול.
גולן: "לא, לא לקחתי את זה קשה בן. אני שונא שמשקרים לי, שונע. אין, אין דבר שאני שונא בעולם הזה יותר משקרים, ועוד בשביל מה? בשביל לבדוק אם אני אחכה לה, קולט?!"
בן: "כן, זה באמת לא יפה, אבל לא היית צריך לריב איתה ככה"
גולן: "היא מביאה לי את העצבים"
בן: "בוקר טוב גולן, בנות תמיד מביאות את העצבים"
גולן: "אתה גם ככה היית רב עם מיטל?"
בן: "א...", הוא השפיל את מבטו, "היינו רבים, אבל אלו היו דברים שטותיים. כל הזמן ניסו לסכסך בנינו"
גולן: "עד שהצליחו"
בן: "כן..."
גולן: "טוב, דיי, מצטער ששאלתי אותך, עכשיו אתה תיכנס לי לדיכאון ואין לי כח עוד פעם להרים אותך חזרה"
בן: "איזה כייף שיש לי חברים טובים בעולם הזה", חייך.
'אני לא התכוונתי להעליב אותך אתמול', חנן שלח את ההודעה ל'ילדונת' וחיכה לתשובה.
'את פה?', שלח לאחר כמה דקות, וכשראה שגם להודעה הזו היא לא עונה הוא החליט לשפוך את לבו.
'ילדונת... אנחנו לא מכירים הרבה, למען האמת אני לא יודע איך את נראית, אני לא יודע מה השם האמיתי שלך, אני רק יודע שאת ילדה מקסימה, מתוקה, מצחיקה וחכמה, ילדה שרק צריכה פוש קטן בשביל להצליח באמת. אני יודע שזה בטח ישמע לך מוזר, אבל בימים האחרונים אני לא כל כך יכול להפסיק לחשוב עלייך, גם לי זה מוזר, האמת, שבחיים לא הרגשתי ככה כלפי אף אחת. כמו שסיפרתי לך, אף פעם לא אהבתי מישהי באמת, אני די... לא בכל הדברים האלה של בנים-בנות, זה לא כל כך דיבר אליי, חשבתי שזה סתם משהו לא נחוץ, שבשביל מה צריכים את זה? העדפתי תמיד ללמוד, להשתפר בלימודים, ללכת לכנסי מדע, אבל ברגע שאת... ברגע שהתחלנו לדבר אני מרגיש שאני מישהו אחר, שאני לא אותו אחד, לא אותו 'מישהו'. אני יודע שאת נפגעת בשיחה האחרונה שלנו, אבל באמת שהדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע בך. חבל לי עלייך. חבל לי שאת צריכה להתגנדר בשביל שאנשים יסתכלו עלייך, חבל לי שאת לא בטוחה בעצמך'. גם על ההודעה הזאת היא לא ענתה. חנן הרגיש דקירה קטנה בלב, הוא פחד לאבד אותה,הוא פחד שהם לא ידברו יותר.
"סוף סוף", נועה חייכה וחיבקה את הדר לאחר שהדר סיפרה לה על הריב עם גולן.
הדר: "מה סוף סוף?", היא התנתקה מהחיבוקץ
נועה: "סוף סוף הבנת שהמטומטם הזה לא בשבילך"
הדר: "א..."
נועה: "אין לך מושג כמה אני שמחה בשבילך, באמת, כאילו... אין, זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לך, כל הכבוד"
הדר: "ל... כאילו, לא, אני לא חושבת ככה"
נועה: "את רצינית? למה לא?"
הדר: "כי כשגולן ואני היינו לבד, אז הוא היה מתנהג אליי אחרת מאיך שהוא מתנהג א... אל כולכם"
נועה: "הדר, ערס תמיד נשאר ערס"
הדר: "הוא באמת לא ערס, באמת!"
נועה: "אם זה מריח כמו ערס, אם זה נראה שחום עם קוצים כמו ערס ואם זה לבוש בלקוסט כמו ערס – זה ערס"
הדר: "אני חושבת שזה קצת גזעני להגיד דבר כזה"
נועה: "למה גזעני? הוא ערס, מה קשור? אני לא מבינה מה את עושה איתו בכלל"
הדר: "אם להזכיר לך, ערן, הדוגמן הזה שבגדת איתו בבן אין ספור פעמים... הוא ממש דומה לגולן, אז תפסיקי"
נועה: "אבל זה משהו אחר, הדר, הוא דוגמן, הוא עשיר ורוב החיים שלו הוא נמצא בטיסות, הוא יודע לכבד והוא די חכם"
הדר: "מה חכם בו? תיכון הוא לא סיים"
נועה: "בשביל להפוך מכלום לאחד הדוגמנים הכי מוערכים ועשירים בארץ, צריך להיות חכם"
הדר: אה... חכם במובן הזה, אז תגידי"
נועה: "טוב, דיי, נהיה לי כאב ראש מהשיחה הזאת"
הדר: "אז מה את חושבת שאני צריכה לעשות?"
נועה: "להביא לי כדור נגד כאב ראש?"
הדר: "אה, נכון, רגע", היא קמה מהספה והלכה אל מגירת התרופות שבמטבח.
נועה: "אני חושבת שאת צריכה להמשיך הלאה, אין לך מה להיתקע על זה עכשיו, הוא סתם דביל ואם את היית חשובה לו באמת הוא כבר היה דואג להגיע לבית שלך או לפחות להתקשר. הוא לא עשה את זה, נכון?"
הדר: "לא... אבל אולי כי..."
נועה: "בלי אולי. את רואה? לא אכפת לו, אז אני לא מבינה למה לך צריך להיות אכפת ולמה את סתם אוכלת את עצמך פה בגלל הקוף הזה"
הדר: "קחי", היא הגישה לה את הכדור יחד עם כוס מים גדולה, "כי אני מרגישה שמה שעשיתי לא היה יפה, בכל זאת, סתם שיקרתי לו והוא חיכה לי בחוץ. תראי, זה לא... זה לא נעים"
נועה: "איזה רגשי את, שתהיי לי בריאה"
הדר: "את ובן הייתם רבים?"
נועה: "חוץ מהריבים הגדולים? אה... כן, היינו מתווכחים המון, אבל זה היה עובר"
הדר: "אוף... אני מפחדת שלא נשלים עכשיו"
נועה: "את צריכה לשמוע ולקוות שלא תשלימו, הדר, חלאס, היית איתו כמה שבועות, הגיע הזמן להיפרד. הוא באמת לא בשבילך, באמת"
הדר: "לא יודעת... אוף! באמת חשבתי שהוא יתקשר או משהו, אבל הוא פשוט התחיל לצעוק בבית שלו כמו מטורף ואז הלכתי"
נועה: "אמרתי לך כבר, ל-א אכפת לו ממך. תגידי רגע, מה... עד איפה הגעתם?"
הדר: "שלושה שבועות כמעט"
נועה: "לא, מפגרת, עד איפה הגעתם בקטע של ה... זה"
הדר: "אה... א... התנשקנו"
נועה: "וזהו? שקרנית"
הדר: "וסתם התמזמזנו עם בגדים"
נועה: "איכ, מגעילה, איך את יכולת לגעת ביצור הזה?!"
הדר: "טוב, דיי, נועה, אולי הוא לא לטעם שלך, אבל זה לא אומר שאת צריכה ככה לדבר עליו. זה כמו שעכשיו אני אגיד לך על בן שהוא דוחה ו... ולא יודעת מה", היא אמרה בכעס ונועה פרצה בצחוק. "מה את צוחקת?"
נועה: "כי בניגוד להרבה אנשים, בן הוא מישהו שאת לא יכולה להגיד עליו דבר כזה. עד היום לא פגשתי מישהי אחת, אפילו לא מישהי אחת שאמרה שהוא לא חתיך הורס, מתוק, יפיוף ו.... רק שתדעי, שהוא מנשק הכי טוב בעולם"
הדר: "את היית חוזרת אליו עכשיו?"
נועה: "לא יודעת"
הדר: "שקרנית, את שרופה לו על התחת"
נועה: "סתם, יודעת מה? אני אהיה איתך כנה"
הדר: "לשם שינוי", מלמלה.
נועה: "מה?"
הדר: "כלום, כלום. נו..."
נועה: "הוא חתיך ומתוק והכל, אבל אני הבטחתי לעצמי שאני בחיים יותר לא אהיה עם מישהו שלא אוהב אותי באמת. לקראת הפרידה שלי ושל בן אני ממש הבנתי שהוא לא באמת אוהב אותי, יכול להיות שהוא מרגיש אליי משהו, את יודעת, מן הסתם אנחנו מכירים הרבה זמן, יכול להיות שהוא דלוק עליי, כי...", הצביעה על עצמה, "טוב, אני לא צריכה לפרט את זה, אבל... זה לא מספיק טוב בשבילי. אם הוא היה אוהב אותי באמת, היה מגיע לכאן ואומר לי שהוא רוצה שנחזור – ברור שהייתי חוזרת אליו, בלי לחשוב על זה אפילו, אבל ככה ש... שאני זו שצריכה להשפיל את עצמי? לא, ממש לא"
הדר: "חבל שלא הגעת לכל המסקנות האלו קודם לכן"
נועה: "כי אני חשבתי שאני יכולה להחזיר אותו לתקופה של פעם, לרגשות של פעם. לפני שמיטל הז...", היא לקחה נשימה עמוקה. תמיד כאב לה לדבר על מיטל, זה עשה לה רע רק להיזכר בפנים שלה, בה ובבן, "לפני שמיטל הגיעה בן ואני היינו כל כך צמודים, אומנם לא היינו חברים רשמית, אבל כולם ידעו שאנחנו ביחד. הוא היה מתקשר אליי כל יום, היינו יוצאים הרבה, מדברים, מאז שהיא הגיעה... הכל השתנה"
הדר: "טוב, עכשיו היא לא כאן, אז אין לך מה לדאוג"
נועה: "כן, אה?", ענתה בצער והביטה בנקודה לא ברורה על הקיר. השיחה עם ג'ון הייתה חרוטה בדמיונה, היא ידעה שיש מצב שמיטל בחיים, היא פשוט לא רצתה לחשוב על זה. היא הייתה בטוחה שאם היא תתעלם מזה, אז זה מעולם לא קרה.
שובל ירדה מהמונית לאחר ששילמה לנהג וצעדה לעבר הכתובת שלי נתן לה. היא ראתה מולה בניין דירות רגיל, לא ישן ולא חדש, עם מרפסות וגם גינה מטופחת בחזית הבניין.
היא עלתה במדרגות עד שהגיעה לקומה השלישית וצלצלה בפעמון. "אה... רגע!", שמעה את קולו של אלי וחיוך עלה על פניה.
הוא פתח את הדלת לבוש בג'ינס בהיר, גרביים לבנות וחולצת טריקו שחורה.
"חשבתי שלא תמצאי", חייך.
שובל: "מצאתי, מצאתי", היא נתנה לו נשיקה קטנה בפה ונכנסה לביתו. הבית היה רגיל לגמרי, מטבח בגודל בינוני, סלון קצת יותר גדול עם ספות עור בצבע חום כהה.
אלי: "טוב, מה נתקעת פה, בואי לחדר שלי". שובל הלכה אחריו וברגע שהם נכנסו לחדרו היא קצת נדהמה. על הקיר מול המיטה הייתה תלויה טלוויזית פלזמה יותר גדולה ממה שיש לה בסלון, מסך המחשב שלו היה גם הוא ענקי והיה אפשר להבין במבט אחד שזה אחד המחשבים החדישים והמשוכללים שיצאו לאחרונה. שלושה מכשירי נייד היו זרוקים על השולחן, לידם שני ארנקים ומפתחות.
"איזה חדר יפה", היא אמרה לאחר כמה שניות שבהן בהתה סביבה. הכל היה מסודר טיפ-טופ, בחדרו היו את כל המכשירים שאפשר לחשוב עליהם וכל אחד מהם היה משוכלל, חדיש וגדול.
אלי: "כן, אה? אהבת?"
שובל: "מאוד"
אלי: "אני שמח", חייך.
שובל: "אז... מה קורה?"
אלי: "הכל טוב. התגעגעתי אלייך", הוא חיבק אותה.
חנן שכב על מיטתו וקרא עוד ספר בסדרת ספרי המדע שלו. הוא הביט לעבר המחשב וראה שיש לו הודעה חדשה שמהבהבת. הוא מיד קם ושמח לגלות שההודעה היא מ'ילדונת'.
'את פה?', היא שלחה וחנן חייך. הוא כל כך התרגש שלא ידע אפילו אם לשאול אותה על ההודעה ששלח לה או לא.
מישהו – כן, אני כאן.
ילדונת – קראתי את מה שכתבת לי.
מישהו – אה... אני באמת התכוונתי לכל מילה.
ילדונת – זה הדבר הכי יפה שמישהו כתב לי אי פעם. אתה כל כך אמיתי ואני מצטערת שכעסתי באותו יום. לא ידעתי שאני באמת חשובה לך ושאתה ככה דואג, אמיתי ו... סליחה.
מישהו – את לא צריכה לבקש סליחה! אני רק רציתי שתביני, זה הכל. לא אמרתי שום דבר מכונוה לפגוע בך או להעליב אותך, את באמת חשובה לי. אני יודע שזה נשמע מוזר ואולי אפילו מצחיק, אנחנו מדברים באינטרנט ורק מהשיחות שלך אני מרגיש מאוד קרוב אלייך.
ילדונת – אתה תאמין לי אם אני אודה שגם אני מרגישה ככה?
מישהו – באמת?
ילדונת – כן.
מישהו – אני חושב שאת הנערה הראשונה שאמרה לי משהו כזה
ילדונת – באמת אף פעם לא הייתה לך חברה?
מישהו – באמת.
ילדונת – אז אתה כאילו... בתול?
מישהו – כן.
ילדונת – אוקיי...
מישהו – למה השתתקת?
ילדונת – כי זה קצת מוזר, או שאני לא רגילה לזה, לא יודעת.
מישהו – אני יכול לשאול משהו? אבל תעני לי בכנות.
ילדונת – אוקיי.
מישהו – את רוצה להיפגש?
ילדונת – להיפגש? אני חושבת שזה קצת מוקדם. אפילו לא דיברנו בטלפון.
מישהו – אני יודע, אבל אני מרגיש שאני רוצה לראות אותך. האמת שזה קשה לי בכלל להציע את זה.
ילדונת – אתה מתל אביב, נכון?
מישהו – כן, ואם אני זוכר נכון אז גם את, נכון?
ילדונת – כן.
מישהו – איפה תרצי להיפגש?
ילדונת – אולי ב... אמ... מסיבה?
מישהו – אני לא טיפוס של מסיבות, בחיים לא הייתי מסיבה.
ילדונת – חנון! :-) תן לי להכיר אותך ואני כבר אשנה אותך.
מישהו – את איפה בא לך?
ילדונת – אולי במסעדה?
מישהו – פוו... זה כבר יותר טוב=]
ילדונת – מחר אני לא יכולה להיפגש, קבעתי עם חברה.
מישהו – אולי יום חמישי?
ילדונת – בערב?
מישהו – כן.
ילדונת – יש את מסעדת פונץ'. אתה מכיר?
מישהו – אה.... כן.
ילדונת – אז ניפגש שם בשעה תשע בערב.
מישהו – קבענו.
ילדונת – קבענו:)
כיביתי את הסיגריה ונכנסתי אל הסופר. לקחתי עגלה קטנה ועברתי בין טורי המצרכים תוך כדי שאני עוברת על הרשימה שאבא נתן לי. לשלוח אותי לסופר זה מעשה לא כל כך חכם לעשות. תמיד כשאני מסיימת עם המצרכים שביקשו ממני לקנות, אני עוברת למצרכים שלי, והמצרכים שלי זה בעיקר טונות של חטיפים או מה שאבא שלי מכנה "שטויות".
נעצרתי מול אחד המדפים וחיפשתי קופסת שימורים של מלפפונים בחומץ, הכל היה רק במלח, התחלתי להזיז את כל הקופסאות, אחת אחרי השניה. לאחר שרוקנתי את כל המדף, ראיתי את מה שקורה בטור השני. עצרתי לשניה, הסתכלתי. היו שם שתי בנות שנראות בנות חמש עשרה בערך, שתיהן אכלו ארטיק והיו מול מדף השוקולדים. הן לא הפסיקו לצחוק אחת עם השניה וזה כל כך הזכיר לי אותי ואת לירז. תמיד כשהייתי מצטרפת אל משפחתה ביום חמישי – יום הקניות שלהם, אנחנו היינו עוזבות את משפחתה והולכות למדפים של הממתקים. תמיד היינו מתבדחות, אני הייתי נכנסת לתוך העגלה והיא הייתה רצה איתי בכל הסופר עד שאחד המאבטחים היה עוצר אותנו ושואל איפה ההורים שלנו. פתאום ראיתי שיער בהיר מול הפרצוף שלי, כנראה מישהו שעמד בטור מולי, במדף מולי וחיפש משהו. יכולתי להריח את הריח של אותו אחד, ריח מתוק ונקי, ריח גברי עדין. עצמתי את עיניי, הריח שלו היה כל כך דומה לריח של בן, נשמתי עמוק ופקחתי את עיניי. ראיתי אותו. את בן שלי. עיניו הבהירות היו כל כך גדולות, אותן עיניים שיכולתי להביט לתוכן שעות, לצלול בהן. הוא הביט ואני... אני קפאתי. הרגשתי שרגליי הודבקו לרצפה. קפאתי במקום. רציתי לברוח, רציתי לזוז, רציתי לרוץ משם מהר, אבל פשוט לא יכולתי.
"מ... מיטל", הוא לחש בקול צרוד והביט בי במבט מזועזע. הוא עצם את עיניו ופקח אותן שוב. מצד אחד רציתי לברוח משם, לא רציתי להיות כאן, אך מצד שני רציתי לעבור אל הטור השני, לרוץ אליו ולחבק אותו. בינתיים לא יכולתי לעשות שום דבר, הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. נשימתי נעצרה והלב שלי דפק במהירות ובחוזקה.
מקווה שאהבתם, שבת שלום.
אברילו'ש.
נ.ב
אני ממש מודה לכל אלה שמבינים ותומכים. אין עליכם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
